הקבלן התחייב בהסכם מול הקונים להסדיר את רישום הבניין תוך שמונה חודשים, אך בפועל זה לקח כשנתיים וחצי. בנוסף הוא איחר בחודשיים במסירת הדירה. טענותיו כי העיכובים לא היו באשמתו וכי לא נגרם נזק נדחו
השופטת אושרית הובר היימן קיבלה לאחרונה תביעה שהגישו בני זוג נגד קבלן שמכר להם דירה לפני כשבע שנים. הקבלן התחייב להסדיר את רישום הבניין והדירה בתוך שמונה חודשים ממועד חתימת ההסכם אך הרישום הוסדר רק בחלוף שנתיים וחצי ואחרי שהוגשה התביעה. השופטת חייבה את הקבלן בפיצוי המוסכם בסך 200,000 שקל. בנוסף הוא יפצה את התובעים על איחור של 60 יום במסירה.
באוקטובר 2016 נחתם הסכם מכר בין הצדדים, לפיו התחייב הנתבע למכור לתובעים דירה בת 5 חדרים ברחובות.
בתביעה שהגישו הקונים הם טענו כי הנתבע הפר את ההסכם כשלא עמד בהתחייבותו להביא לרישום הדירה כיחידה נפרדת ולרישום הבעלות בדירה על שמו בפנקס הבתים המשותפים, בתוך פרק הזמן הנקוב בהסכם, 8 חודשים מיום החתימה.
זאת ועוד לטענתם, הנתבע איחר במסירת החזקה בדירה והם קיבלו את הנכס באיחור של מעל חודשיים. התובעים טענו שמועד מסירת החזקה בהסכם נקבע למאי 2016 אך בפועל הם קיבלו את החזקה רק ביולי.
הנתבע טען שלא הייתה הפרה של ההסכם. הוא הדגיש כי פעל כמיטב יכולתו לקידום הסדרת הרישום, אך העיכוב נבע מסחבת מצד עורכי דינו ומצד המפקחת על רישום מקרקעין.
הוא הוסיף כי התובעים דרשו ביצוע עבודות נוספות בדירה ובכך למעשה הסכימו לדחיית מועד המסירה.
לא לקח אחריות
השופטת אושרית הובר היימן מבית משפט השלום ברחובות כתבה כי הנתבע הציג גרסה מתפתחת וכבושה, אשר אינה מתיישבת עם הראיות.
"הנתבע נמנע באופן עקבי מלהכיר באחריות, ולו מינימלית, כלפי התובעים", כתבה.
השופטת ציינה שהסדרת מצבה הרישומי של הדירה היה מורכב. החברה הקבלנית שבבעלות הנתבע רכשה את המקרקעין בעסקת קומבינציה והקימה את הבנין בו ממוקמת הדירה. הדירות נמכרו, עוד בטרם הושלמו הליכי איחוד וחלוקה ובטרם נרשם המבנה בפנקס הבתים המשותפים והזכויות בדירה מושא התביעה נרכשו על ידי הנתבע עצמו. על מנת להביא לרישום זכויות התובעים בדירה, הנתבע היה צריך להסדיר את רישום הבית המשותף ורישום הזכויות בדירה על שמו ובהמשך לכך להעביר את כלל האישורים הרלוונטיים לתובעים.
השופטת קבעה שהמסמך המהותי ביותר – אישור רישום הזכויות בדירה על שם הנתבע – לא הומצא בתוך שמונה חודשים ממועד החתימה כפי שהתחייב הנתבע בהסכם, וזאת מהסיבה הפשוטה שרישום הבניין כבית משותף הוסדר רק בחלוף כשנתיים וחצי לאחר החתימה על הסכם המכר, ובמועד המאוחר להגשת התביעה.
הנתבע לא סיפק הסבר לתקופה הארוכה בה טופל התיק על ידי באי כוחו, שהצטברה ל-13 חודשים. כמו כן, העובדה שהנתבע היה מיוצג אינה מאיינת את התחייבותו האישית כלפי התובעים. "לא הוכח ולו לכאורה, כי הנתבע עשה מאמץ כלשהו להאיץ בעורכי דינו ולוודא כי הם מבצעים עבודתם כראוי", ציינה השופטת.
יתרה מכך, לא הובא במסגרת ראיות הנתבע כל מסמך שעשויה לעלות ממנו תחושה של בהילות או דחיפות מצד הנתבע ובאי כוחו להשלים את הרישום.
השופטת קבעה שמדובר בהפרה יסודית של ההסכם והתובעים זכאים לפיצוי המוסכם שנקבע בסך 200,000 שקל.
באשר למסירת הדירה, השופטת קבעה שאין בחומר הראיות תימוכין לטענת הנתבע לפיה הצדדים הסכימו לדחות את מועד מסירת החזקה בדירה.
בסיכומו של דבר חויב הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בסך 218,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 22,000 שקל.
לפסק הדין המלא בתיק 63205-02-18
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו״ד אורי נוה
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין