מהפך בערעור: דירת הבעל תישאר שלו

ביה"ד הגדול שינה מהחלטת האזורי לפסוק לאישה חצי מהנכס, אותו רכש בעלה כעשור לפני שהכירה. מנגד, הוחלט שהיא תקבל 50% מהחזרי המשכנתה ששולמו מאז החתונה

בית הדין הגדול בירושלים קיבל ערעור על החלטה לחצות דירה שנרכשה על-ידי הבעל זמן רב טרם החתונה. בפסק הדין שפורסם לאחרונה, קבעו הרבנים אברהם שינדלר, ציון לוז-אילוז ויגאל לרר שמדובר בנכס חיצוני אשר לא הוכח לגביו "דבר מה נוסף" לצורך שיתופו עם האישה. ואולם האחרונה לא תצא בידיים ריקות: הוחלט שהיא תקבל חצי מהחזרי המשכנתה ששולמו במהלך הנישואים.

תחילת הפרשה בפברואר 1999, אז רכש הבעל דירה "על הנייר" תמורת כ-654 אלף שקל. כחמש שנים לאחר מכן, עם תום הבניה, הוא עבר לגור בה. ארבע שנים נוספות חלפו, וב-2008 הכיר האיש את מי שלימים תהיה אשתו, הצעירה ממנו ב-16 שנים. השניים נישאו זה לזו במהלך 2011. כשמונה שנים לאחר מכן, בתום הליך פרצלציה, נרשמה הדירה בטאבו על-שם הבעל. בשלב מסוים התערער הקשר, והצדדים ניהלו הליך רכושי בבית הדין הרבני בנתניה בקשר לדירה. פסק הדין, שניתן לפני כשנה, קבע בדעת רוב שהנכס יחולק בין הצדדים שווה בשווה. 

מכאן הערעור שהוגש לבית הדין הגדול, בו טען הבעל שנעשה עימו עוול. הוא הזכיר שרכש את הדירה תריסר שנים טרם נישואי הצדדים, וטען שכל המשכנתה שולמה על-ידו. הודגש שהצדדים לא ערכו הסכם ממון, ועל כן חלה ברירת המחדל שבחוק, לפיה נכסים שהיו לבני הזוג טרם נישואיהם מוחרגים מהאיזון הרכושי.

מנגד טענה האישה שפסק הדין נכון ואין להתערב בו. נטען שקיימת לטובתה הערת אזהרה בטאבו, וכי בניגוד לגרסת הבעל – הייתה שותפה מלאה לפירעון המשכנתה. כמו כן מתקיימות, כך נטען, אינדיקציות לכוונת שיתוף, כמו שיפוץ בנכס והצהרת הבעל לאורך השנים שהדירה שייכת לשניהם.  

שיפוץ? רק פרקט

אבל דייני הערעור אימצו את דעת המיעוט בפסק הדין האזורי, שלפיה אין הצדקה לחלק את הדירה בין הצדדים שווה בשווה, אלא כל כולה שייכת לבעל. בראש ובראשונה הובהר שהערת האזהרה לטובת האישה נרשמה בשל לקיחת הלוואה כללית, "לכל מטרה", ולא בגין משכנתה, כך שהדבר אינו מקנה לה זכויות בעלות בנכס.

שנית, וזה העיקר, הדיינים פסקו שלא מתקיים אף לא אחד מהקריטריונים לקיומו של "דבר מה נוסף" לצורך שיתוף בנכס חיצוני, ובין היתר שיפוץ משמעותי או הבטחות מצד הבעל לבעלות שווה. לעניין זה הובהר שלמעט הרכבת פרקט על הרצפות, הדירה לא הושבחה ולא עברה שיפוץ כלשהו במאמץ משותף, באופן העשוי לגבש כוונת שיתוף.

אינדיקציה נוספת להיעדר כוונת שיתוף נעוצה בכך שהאישה לא נרשמה כבעלים על הדירה, אף שלטענתה הבעל הבטיח שיעשה זאת. הדיין שהיה בדעת מיעוט בבבית הדין האזורי, ועמדתו התקבלה על ידי ערכאת הערעור, סבר שהבעל לכל היותר הפר הבטחה כלפי האישה, ו"מכל מקום לא הובא בפני בית הדין צעד כלשהו של האיש, בו נראה שאכן שיתף את האישה בבעלות על הדירה".

דיין המיעוט באזורי נימק שהן על-פי דין תורה והן בהתאם לחוק האזרחי, אין לאישה בעלות כלשהי על הנכס. "הדירה הייתה רשומה על-שם הבעל בטאבו במשך כל תקופת הנישואין, והאישה לא צורפה לרישום מעולם על אף הפצרותיה!", שב והדגיש, כסממן מובהק לאי-הסכמת הבעל לחלוק בנכס עם האישה.

דייני בית הדין הגדול אימצו כאמור עמדה זו. הם הכריעו שהדירה שייכת לבעל בלבד, אך עם כוכבית קטנה - בדמות חיובו להשיב לה חצי מכספי המשכנתה ששולמו על הנכס מיום החתונה ועד למועד הגירושין.

• ב"כ המבקשת: עו"ד חיים ויקי שמעוני
• ב"כ המשיב: עו"ד איילת חן

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.