מהמסך אל שולחן הכנסת: המסע של “בשם האב”
שנים אחרי שחשפה עדויות מתוך הקהילה הסגורה ביבנאל, ובצל גל המעצרים בפרשה, הבמאית בת דור אוז'לבו מספרת איך יצירה דוקומנטרית מצליחה לחולל שינוי בשטח. ריאיון מיוחד
לא בכל יום סדרה דוקומנטרית יוצאת מהמסך וממשיכה להדהד במסדרונות הכנסת עד לשינוי המציאות בשטח. “בשם האב”, שחשפה עדויות לנישואי קטינים בקהילה הסגורה ביבנאל, עשתה זאת. במשך שלוש שנים מאז שודרה, הסוגיות שעלו בה לא נעלמו מסדר היום. לאחרונה הן הגיעו לשולחן הכנסת וכעת - בצל גל המעצרים בפרשה - מקבלות משמעות מחודשת.
מאחורי הסדרה עומדת בת דור אוז'לבו, במאית דוקומנטרית המתמקדת ביצירות העוסקות בסוגיות חברתיות ומשפטיות. בין עבודותיה: “מחוברים”, זוכת פרסי האקדמיה לטלוויזיה; “קשר השתיקה”, שהיה מועמד לפרס האקדמיה; “יוניקורנ׳ס” שעסקה בתעשיית ההייטק הישראלית; ו”בשם האב”, זוכה פרס Sandford St. Martin Award. לצד עבודתה כבמאית, שימשה גם כשופטת ב”דוק אביב” - פסטיבל תל אביב הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי.
בריאיון לפסקדין היא מספרת על האחריות של יוצר דוקומנטרי, על המפגש עם מערכת המשפט, ועל השאלה האם קולנוע באמת יכול לשנות מציאות.
לאורך השנים נפגשתם עם משרדי ממשלה, גורמי אכיפה ונבחרי ציבור בניסיון לקדם שינוי. באיזה שלב הבנתם ש"בשם האב" אינה רק יצירה קולנועית?
עבורנו, “בשם האב” מעולם לא היה רק פרויקט דוקומנטרי. מהרגע הראשון הבנו שהסיפור הזה חורג מגבולות הקולנוע, משום שהוא התחיל מתוך היכרות עמוקה וארוכת שנים עם נשים וגברים שיצאו מהקהילה הסגורה ביבנאל.
הגעתי ליבנאל בעקבות סיפור אחר שצילמנו, ושם נוצרו הקשרים האישיים הראשונים. גם אחרי שהצילומים הסתיימו, המחויבות כלפיהם נשארה. כשהתחלנו לעבוד על הסדרה, יחד עם המפיק יואב לשם והעורך גל גופר, היה ברור שאנחנו לא יוצרים אותה רק כדי לעורר מודעות.
האנשים שהסכימו לשבת מול המצלמה חשפו פצעים עמוקים וסיכנו לא פעם את עולמם. לכן, מבחינתנו, הסרט לא נגמר כשהסתיימה העריכה. שם דווקא התחיל הפרק הבא: הניסיון לקחת את העדויות והחשיפה הציבורית ולהפוך אותן לשינוי ממשי במציאות.
זו לא הפעם הראשונה שאת עוסקת ביצירה שמציפה סוגיות חברתיות ומשפטיות. האם הניסיון מ"קשר השתיקה" השפיע על הדרך שבה ניגשת ל"בשם האב"?
לא במקרה אני מתמקדת ביצירה דוקומנטרית שמבקשת להשפיע על המציאות. את הדרך שלי התחלתי בערוצים המסחריים, בתוכניות שמטרתן בעיקר לבדר. ביימתי את "מחוברים" ואת אחת העונות של "האח הגדול", אבל בשלב מסוים הבנתי שאם יש לי את היכולת לזהות סיפור טוב, לרתק אליו קהל ולהוביל אנשים דרך נרטיב מורכב, הייתי רוצה להשתמש ביכולת הזאת כדי לעשות טוב בעולם. הרגשתי שאני רוצה שהעשייה שלי תהיה גם בעלת משמעות חברתית.
הפרויקט הראשון שהוביל אותי בכיוון הזה היה "קשר השתיקה" עם צופית גרנט. כל פרק עסק בסוגיה חברתית אחרת ובחן איך מוסדות המדינה יכולים להיות אמפתיים, שירותיים ואחראיים יותר כלפי אנשים שנמצאים ברגעים הקשים ביותר בחייהם. במסגרת העשייה הזאת היינו שותפים לקידום שינוי חקיקתי בתחום הניכור ההורי. היינו בקשר עם פוליטיקאים, יזמנו וסייענו לקדם את המהלך, וזו הייתה עבורי הפעם הראשונה שבה ראיתי עד כמה יצירה דוקומנטרית יכולה להשפיע - וגם למדתי מקרוב איך פועלת המערכת הפרלמנטרית.
הניסיון הזה בהחלט ליווה אותי ב”בשם האב”. הוא חיזק אצלי את ההבנה שהתפקיד שלנו כיוצרים לא מסתיים בשידור הסרט. אם אפשר לרתום את הכוח של היצירה כדי לפתוח דלתות, לחבר בין אנשים ולהניע את המערכות הציבוריות לפעולה – יש לנו אחריות לנסות לעשות את זה.
אני גם שמחה לראות שקהילת היצירה יודעת להעריך עשייה מהסוג הזה. בסופו של דבר, אנחנו לא פועלים מתוך רצון לזכות בפרסים, אבל ההכרה המקצועית בהחלט מחזקת את התחושה שיש מקום ליצירה דוקומנטרית שמבקשת לא רק לספר סיפור, אלא גם להשפיע. קשר השתיקה הייתה מועמדת לפרס האקדמיה לטלוויזיה, ו”בשם האב” זכה בפרס Sandford St Martin Awards בלונדון. עבורי זו הייתה גם הכרה בכך שאפשר לשלב מצוינות קולנועית עם מחויבות חברתית, ושאין סתירה בין השתיים.
לאורך השנים בחרת לעסוק בסיפורים שקשה להסתכל עליהם. מה מושך אותך דווקא למקומות האלה?
אני לא חושבת שמה שמושך אותי הוא המקומות הקשים עצמם. מושכים אותי האנשים שקולם לא נשמע, והיכולת לתת מקום למי שהחברה בדרך כלל לא עוצרת להקשיב לו. באופן טבעי אנחנו נמשכים לסיפורי הצלחה. אנחנו אוהבים להקשיב לאנשים שהצליחו, התעשרו או פרצו דרך. אבל הרבה יותר קשה לנו להישיר מבט אל מי שנפגע, שזקוק לעזרה או שנדחק לשוליים.
דווקא שם אני מרגישה שלקולנוע יש כוח אמיתי. הוא מאפשר לנו לעצור לרגע את קצב החיים, להסתכל לאדם אחר בעיניים ולהבין את העולם דרך החוויה שלו. הרבה פעמים, ברגע שמכירים אדם לעומק, קשה מאוד להמשיך להיות אדישים למה שעובר עליו.
בסופו של דבר, אני מחפשת סיפורים אנושיים. אם הם מצליחים לגרום לצופה לראות מישהו שקודם היה שקוף עבורו – מבחינתי הקולנוע כבר עשה משהו חשוב. אני רוצה גם להגיד שהעובדה שסיפור עוסק בכאב או בעוול חברתי לא באה על חשבון הקולנועיות שלו – להפך. אני מאמינה שאפשר ליצור קולנוע מרגש, יפהפה, מותח ומעורר השראה דווקא מתוך נקודת מבט חברתית.
אחרי גל המעצרים ביבנאל, את מרגישה שלקולנוע דוקומנטרי יש באמת כוח לשנות מדיניות ומציאות?
כן, בהחלט. ראינו לאורך השנים, בישראל ובעולם, לא מעט דוגמאות לכך שיצירה דוקומנטרית הצליחה להניע שינוי. אבל אם יש משהו ש"בשם האב" לימד אותי, הוא ששינוי לא קורה בן לילה. כשהסדרה שודרה הייתי בטוחה שהתגובה תהיה מיידית. קיימנו הקרנות לעובדים סוציאליים, לשוטרים ולבעלי תפקידים, ובכל זאת גיליתי ששינוי אמיתי הוא תהליך ארוך.
עברו כמעט שלוש שנים בין שידור הסדרה לבין המעצרים וההתפתחויות האחרונות. במשך השנים האלה המשכנו להיפגש עם שרים, חברי כנסת, בכירים במשרדי הממשלה, במשטרה ובמערכות הרווחה, הבריאות והחינוך. היו גם עוד ועוד כתבות, דיונים ציבוריים, אקטיביסטים ברשתות החברתיות, ופעילות של משתתפי הסדרה שפשוט סירבו לתת לנושא להיעלם. רק החיבור בין כל הגורמים האלה יצר בסופו של דבר מסה קריטית שהובילה לתנועה אמיתית.
זה היה עבורי שיעור חשוב באקטיביזם. סרט יכול להיות הזרע, אבל כדי שהוא יהפוך לשינוי ממשי הוא זקוק להרבה אנשים שימשיכו להשקות אותו. קולנוע דוקומנטרי לא משנה את המציאות לבדו, אבל יש לו יכולת נדירה לפתוח דלת, לייצר שפה משותפת ולהפוך סיפור אנושי למשהו שאי אפשר יותר להתעלם ממנו.
אולי זו המסקנה הכי גדולה שאני לוקחת מהמסע של “בשם האב”: לא לאבד אמונה. לפעמים נדמה ששום דבר לא קורה, אבל שינוי עמוק לוקח זמן. אם ממשיכים להתעקש, להאיר את הסיפור שוב ושוב ולא לוותר - גם זרע קטן שנשתל בסרט יכול, אחרי שנים, להפוך לשינוי ממשי במציאות.
ומה הלאה? אילו פרויקטים חדשים את מפתחת בימים אלה?
בשנים האחרונות, לצד העבודה שלי כבמאית, הקמתי יחד עם בן זוגי את חברת ההפקה OVO Films, מתוך רצון לפתח ולהפיק פרויקטים דוקומנטריים בינלאומיים בשיתוף יוצרים וגופי שידור מרחבי העולם. במקביל אני עובדת בשיתופי פעולה עם חברות הפקה נוספות, וביניהן Big Swell Entertainment האמריקאית, שאיתה אנחנו מפתחים בימים אלה כמה פרויקטים משמעותיים נוספים לשוק הבינלאומי.
אחד הפרויקטים שאנחנו משלימים בימים אלה הוא “איש החתול” – קו־פרודוקציה בין ABOUT Entertainment בארגנטינה, OVO Films וערוץ 8. הסרט עוקב אחר רוצח ישראלי שישב בכלא בארגנטינה וטען במשך שנים שהוא חתול, ובאמצעות הסיפור יוצא הדופן הזה בוחן שאלות של זהות, אמת, שפיות והאופן שבו אנחנו בוחרים להאמין לסיפורים.
במקביל אנחנו מצלמים ומפתחים סרט דוקומנטרי בינלאומי נוסף, שמלווה את קהילת מפיקי פסטיבל הנובה מאז אירועי 7 באוקטובר. הסרט עוסק בניסיון של קהילה שנפגעה באופן טראומטי לבחור מחדש בחיים, ביצירה ובתקווה, ובוחן כיצד מוזיקה וקהילה יכולות להפוך לכלי של ריפוי.
אני מרגישה שכל אחד מהפרויקטים האלה שונה מאוד מקודמו, אבל כולם מחוברים לאותה סקרנות אנושית ולאותה אמונה שמלווה אותי לאורך כל הדרך: שקולנוע דוקומנטרי יכול להיות גם יצירה קולנועית סוחפת, גם לחשוף עולמות שרובנו לא מכירים, ולפעמים אפילו להשפיע על המציאות שמחוץ למסך.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.
