מאות אלפי שקלים לחשמלאי שהחליק על כתם שמן

הצעיר עבד כמתלמד אצל קבלם עבודות חשמל, נפל באולם מפעל "נייר חדרה". השופטת מתחה ביקורת חריפה על המעסיק ועל המפעל, שהכחישו את המקרה.

בימ"ש השלום בחיפה קיבל תביעתו של עובד ששבר את ידו, לאחר שהחליק על כתם שמן ונפל מרמפה בגובה 2 מטר. השופטת סיגלית גץ-אופיר פסקה כי הנתבעים הפרו את חובתם לשמור על בטיחותו של התובע.

התביעה הוגשה נגד המעסיק וכן נגד מזמינת העבודה – חברת "נייר חדרה" – שבאתר שלה קרתה התאונה, וחברת הביטוח שלה ("כלל").

בהמשך הצטרף המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף נגד החברה וחברת הביטוח, שתבע את השבת הסכומים ששילם לתובע כגמלה בגין תאונת עבודה.

האירוע התרחש בשנת 2011, כאשר התובע היה בן 19, ועבד כשכיר מתלמד אצל קבלן עבודות חשמל.

בתביעתו טען התובע שהתבקש לעזור להתקין גופי תאורה במפעל נייר חדרה. יחד עם עובד אחר, הוא עלה על רמפה חשמלית על מנת להעביר לו כלי עבודה, ולפתע החליק על כתם שמן ונפל על רצפת האולם.

לטענת התובע, מאז התאונה הוא לא הצליח להשתלב בעבודות בשל הכאבים והמגבלות ביד ימין.

משפטית, טענתו העיקרית הייתה כי הנתבעים התרשלו בכך שהפרו את חובותיהם כמעסיק וכמחזיקה, לספק סביבה בטוחה, פיקוח והדרכה.

"רב הנסתר על הגלוי"

השופטת סיגלית גץ-אופיר דחתה את גרסת הנתבעים, שטענו כי הנפילה אירעה במקום אחר באולם.

השופטת ציינה כי הנתבע-המעסיק ועדיו עשו רושם לא אמין ומסרו עדויות מגמתיות, מה גם שהנתבע נמנע מלהביא לעדות את האחראי על סדרי העבודה ביום התאונה, שיכול היה להעיד על מקומו של התובע בזמן התאונה. "הנתבע ושני עדיו היו באותו אולם. כל אחד מהם, שרטט תרשים אולם שונה בתכלית השינוי", כתבה.

לאחר שתיארה את העדויות, השופטת ציינה כי "מכל האמור לעיל, אין לי אלא להסיק כי העדים העידו על מנת להגן על הנתבע אשר בחר שלא לבטח את התובע בביטוח חבות מעבידים, כאשר המשמעות היא שכל פיצוי בו יחוייב, יצא מכיסו הפרטי".

בהמשך פסק הדין השופטת תהתה מדוע המעסיק מכחיש את טענת התובע שלפיה אמר לו שצילם את כתם השמן. בפסק הדין נכתב: "היעלה על הדעת שמעביד המודע לכך שעובדו (לביטחונו הוא אחראי) נפל ונחבל במקום העבודה לא יערוך בירור ויבחן את אזור הרמפה, ולו על מנת לשלול קיומו של מפגע בטיחותי?! האם ייתכן שהנתבע סמך ידו על נייר חדרה שתערוך תחקיר ותעביר לידיו את ממצאיו?! נראה כי רב הנסתר על הגלוי".

בהמשך השופטת התייחסה לכך שהתובע לא קיבל הדרכת בטיחות כלשהי, ובמקום לא הוצבו שלטי אזהרה או גידור של הרמפה.

עם זאת, השופטת ייחסה לתובע 15% מן האשמה לתאונה, בין היתר משום שיכול היה להבחין ולהתחשב בתנאי המקום, ולנקוט במשנה זהירות.

בסיכומו של דבר, השופטת חייבה את הנתבעים לשלם פיצויים בסך כ-211,000 שקל לתובע, וכ-114,000 למוסד לביטוח לאומי. בנוסף, הנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 49,000 שקל, וכן שכ"ט עו"ד הביטוח הלאומי, בסך כ-18,000 שקל. מרבית הפיצוי ניתנה עבור הפסדי השתכרות, וכאב וסבל.

סכום הפיצוי חולק כך שהמעסיק יישא בשליש ממנו, ואילו מפעל נייר חדרה וחברת כלל יישאו בשני שליש. בהקשר זה השופטת הסבירה שהמפעל נושא במידת אשמה גבוהה יותר, שכן היה עליה לפעול לגידור שטח הרמפה וכן לדאוג לכך שבמקום לא יהיו כתמי שמן.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין