מאמר חשוב ביותר המבהיר את נטל ההוכחה הכבד המוטל על כתפי המבקש לקיים צוואה בכתב-יד

שניים מטובי המשפטנים לקחו על עצמם משימה גדולה לפצח את סודות הצוואה בכתב-יד. יש מי שרואים בצוואה מסוג זה כמנגנון עוקף ראיות ליצירת הצוואה ולהסתרת השפעה בלתי הוגנת ככל שהיתה. המאמר המצורף שיצא לאור זה עתה נכתב ע"י פרופ' דורון מנשה, מומחה לדיני ראיה מאוניברסיטת חיפה ומחבר המאמר "ההיגיון של סעיף 25 לחוק הירושה", וע"י עו"ד דון סוסונוב שפרסם מאמרים רבים עד היום ועוסק בליטיגציה גם בבימ"ש לענייני משפחה. המאמר מציין את הקלות הרבה בהכנת צוואה בכתב יד ומצד שני את "החורים" בהכנתה ועריכתה היוצרים פתח להסתרת מניעים ונסיבות עריכת הצוואה.

תקציר המאמר: 

למה בתי המשפט לא ממהרים לאשר צוואות בכתב יד?

למרות הפשטות והנגישות, הפסיקה קובעת כי מי שמבקש לקיים צוואה בכתב יד נדרש לנטל הוכחה כבד במיוחד כדי להבטיח שמדובר ברצונו האמיתי של המצווה

צוואה בכתב יד נתפסת בעיני רבים כפתרון פשוט ונוח. אדם כותב בכתב ידו כיצד יחולק רכושו לאחר מותו, חותם ומוסיף תאריך, ולכאורה מדובר בצוואה חוקית לכל דבר. החוק בישראל אכן מכיר בצוואה כזו, ואף מאפשר במקרים חריגים לאשרה גם אם חסרים בה תאריך או חתימה, כל עוד ברור שהיא משקפת את רצון המצווה.

אלא שמאחורי הפשטות מסתתרת בעיה מהותית. בניגוד לצוואה שנערכת בפני עדים, עורך דין או רשות, צוואה בכתב יד נעשית ללא טקסיות, בלי גורם מאמת או פיקוח חיצוני. לרוב היא נכתבת בין המצווה לבין עצמו, מתגלה רק לאחר מותו, ומעלה שאלות קשות: האם מדובר בהחלטה סופית או בטיוטה? האם המצווה היה כשיר לערוך צוואה? האם הופעל עליו לחץ? והאם המסמך בכלל אותנטי ולא שונה או זויף?

בשל הקשיים הללו, בתי המשפט פיתחו לאורך השנים גישה זהירה במיוחד. הפסיקה קובעת כי מי שמבקש לקיים צוואה בכתב יד נושא בנטל הוכחה מוגבר. כלומר, לא די להציג מסמך שעומד בדרישות הצורניות. יש להוכיח ברמה גבוהה שהמצווה גמר בדעתו לצוות, שפעל מרצון חופשי, ושלא נפלו פגמים של השפעה בלתי הוגנת, זיוף או חוסר כשירות.

הזהירות הזו נובעת מתפיסה מרכזית בדיני ירושה: רצון המת הוא ערך עליון. מאחר שהמצווה אינו יכול להסביר או להגן על כוונתו, בית המשפט נדרש לוודא שמי שמבקש לקיים את הצוואה אכן מממש את רצונו האמיתי, ולא אינטרס של גורם אחר. לכן, דווקא במסמך שנראה פשוט וברור על פניו, נדרש לעיתים בירור ראייתי מעמיק יותר מאשר בצוואות פורמליות.

הפסיקה מדגישה כי בצוואות בכתב יד קיימת חשיפה גבוהה יותר לזיופים, לשינויים מאוחרים ולמחלוקות בתוך המשפחה. מסמך שנמצא בין ניירותיו של המנוח עלול להיראות חד משמעי, אך בפועל להתברר כבלתי מגובש, מותנה או כזה שנכתב בנסיבות בעייתיות. מסיבה זו, בתי המשפט דורשים ראיות חיצוניות מחזקות: חוות דעת של מומחה לכתב-יד, עדויות על נסיבות עריכת הצוואה, מסמכים רפואיים המעידים על כשירות המצווה, והוכחות להעדר לחץ או תלות חריגה.

הגישה המחמירה אינה מבקשת לפגוע בלגיטימיות של צוואות בכתב יד, אלא לאזן בין הנגישות שלהן לבין ההגנה על המצווה. החוק ממשיך לאפשר לכל אדם לערוך צוואה פשוטה וזולה, אך כאשר מתעוררת מחלוקת, במיוחד בעיזבונות משמעותיים, בית המשפט יבחן את המסמך בזהירות יתרה.

לצד הזהירות שמפעילים בתי המשפט, עולה גם מחשבה על פתרונות כגון תיעוד וידאו קצר של המצווה, שיכול לחזק את אמינות הצוואה ולצמצם מחלוקות עתידיות, תוך מודעות לסיכונים שמציב עידן ה-AI והאפשרות לזיופים מתוחכמים.

לסיכום, צוואה בכתב יד יכולה בהחלט להיות תקפה, אך היא אינה חסינה מפני ספקות והתערבות שיפוטית. מי שבוחר בדרך הזו צריך לדעת שבמקרה של סכסוך, הנטל להוכיח שמדובר ברצונו האמיתי והסופי של המצווה יהיה כבד יותר.

הכתבה מבוססת על מאמר אקדמי שפורסם. לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

• פרופ' דורון מנשה הוא מרצה לדיני ראיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה; מחבר המאמר "ההיגיון של סעיף 25 לחוק הירושה", ספר מנשה שאוה: מחקרים במשפט לזכרו (בעריכת אהרון ברק ודניאל פרידמן), 2006, עמודים 463-495.
• עו"ד דון סוסונוב עוסק בליטיגציה מורכבת וייצג לקוחות בתיקים מגוונים בבתי המשפט לענייני משפחה. הרשימה משקפת את דעתו האישית בלבד.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.