ידיעה בלעדית של פסקדין, שפורסמה גם ב-
לפסק הדין בעניין פ. נ' ב.א. ואח'
לאחר שנכנסה לדירה החדשה שרכשה, גילתה הרוכשת שהיא לא מצליחה לחנות את רכבה בחנייה הצמודה. בתביעה שהגישה נגד המוכרים, טענה כי הטעו אותה בחוסר תום לב, ודרשה פיצוי של 410 אלף שקל. מה נקבע?
אישה שרכשה דירה עם חניה צמודה בגבעתיים, טענה כי לתדהמתה, כשניסתה להיכנס לחנייה עם רכבה, היא לא הצליחה, כיוון שהחנייה הייתה קטנה מדי. בתום ניסיונות תמרון רבים, התייאשה, ופנתה למוכרים. אלא שהם פטרו אותה בתשובה, כי זה רק עניין של אימון, וכי מוכנים לממן לה שיעורי נהיגה.
האימונים לא עזרו לרוכשת, ולמרות שהרכב שלה הוא בגודל סטנדרטי של רכב פרטי, היא פשוט לא הצליחה להיכנס לחנייה. הרוכשת, שטענה כי בשלב זה הבינה שהמוכרים הטעו אותה ונהגו כלפיה בחוסר תום לב, הגישה נגדם תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב.
בתביעתה, היא דרשה פיצוי של 410,400 שקל, הכולל בין היתר, את הפיצוי המוסכם לפי חוזה המכר, פיצוי בגין פגיעה בשווי הדירה ופיצוי עבור עגמת נפש.
התובעת טענה, כי הנתבעים ידעו היטב כי מדובר בחנייה קטנה ובעייתית, אך הסתירו פרט מהותי זה. עוד טענה, כי מידות החנייה אינן עומדות בדרישות משרד התחבורה. כמו כן, מידת החניה המצוינת בנסח הטאבו גדולה מהשטח בפועל, ושטחה אינו תואם את תשריטי התכנון של הבניין.
הנתבעים הדגישו, כי לפני החתימה על חוזה המכר, התובעת ראתה את החנייה לפחות שלוש פעמים, ומעולם לא ביקשה לבדוק אם היא מתאימה לצרכיה. הם טענו, כי התובעת רכשה את הדירה כמו שהיא (AS IS), ולכן אינה רשאית להעלות כעת כל טענה באשר למצבו.
כן טענו, כי לא הטעו את התובעת או הסתירו ממנה דבר, שכן המידות השגויות של החנייה כלל לא היו ידועות להם. בכל מקרה, טענו, כי השימוש בחנייה אפשרי, ועובדה שהם, אנשים מבוגרים בני למעלה מ-70, הצליחו להחנות את הרכב לאחר אימון קל.
לא הטעו אבל הסתירו
השופטת חנה פלינר קיבלה את התביעה בחלקה. נפסק, כי אין מחלוקת, שגודלה של החניה קטן מזה המצוין בנסח הטאבו, והיא אינה עומדת בהנחיות משרד התחבורה. עם זאת, עובדות אלו, אינן מצדיקות, כשלעצמן, את קבלת התביעה, שהרי, אם התובעת הייתה יכולה להשתמש בחנייה, לא היה משנה לה מה כתוב בנסח ואם היא עומדת בתקן או לא.
כן נקבע, כי הנתבעים, שרכשו את הדירה 'יד שנייה', לא ידעו באמת ובתמים, שגודל החנייה קטן מהתקן וממסמכי התכנון, ולכן לא הטעו את התובעת או הסתירו ממנה את המידע במכוון.
מדובר בחנייה מאד קטנה, שהשימוש בה אפשרי באי-נוחות מירבית, ציינה השופטת וקבעה, כי את המידע הזה, היו צריכים הנתבעים למסור לתובעת.
גם אם התובעת יכולה הייתה לבדוק את החנייה בעצמה, וגם אם הסכימה לרכוש את הדירה AS IS, עדיין היו צריכים הנתבעים לעורר את תשומת ליבה כי מדובר בחניה קטנה וצפופה ואולי אף להציע לה לנסות להיכנס אליה. דרישה זו, קבעה השופטת, אינה מוגזמת ועומדת בקנה אחד עם חובת הגילוי ותום הלב.
אולם, הוסיפה, כי גם התובעת אשמה במצב- התובעת לא בדקה את מידות החנייה ולא ניסתה להיכנס אליה טרם הרכישה, וזאת היה עליה לעשות, בפרט כשהצהירה בחוזה כי היא רוכשת את הדירה כמו-שהיא.
בהתחשב בנתונים אלה, קבעה השופטת כי הפתרון האידיאלי למצב הוא התאמת החנייה לתקן. בהתאם לקביעת מומחה בית המשפט בדבר עלות השינוי ההנדסי, ובהתחשב בפיצויים המופרזים שביקשה התובעת, חייבה השופטת את הנתבעים לשלם לה 70 אלף שקל, כולל הוצאות משפט.
התנהלות שגויה
עו"ד ישעיהו קיגל, העוסק בתחום המקרקעין, מסביר כי "זוהי דוגמה להתנהלות שגויה של הרוכשת".
"ראשית", הוא אומר "תמיד חשוב לבדוק ולוודא את המצב הפיזי של הנכס לעומת מצבו הרישומי והתכנוני. שנית, גם כאשר מגלים אי-התאמה, אין למהר ולהגיש תביעה. במקרה זה, תביעת הפיצוי הייתה תגובה מהבטן ולא מהראש, שכן אם הרוכשת הייתה בודקת את האפשרות להתאים את החנייה, ופועלת לבצע את התהליך הנדרש מול דיירי הבית המשותף והעירייה, ורק אז מגישה את התביעה, היא הייתה יכולה לתבוע פיצוי שמשקף את הנזק במצב הסופי, לאחר ביצוע ההתאמה".
לפסק הדין בעניין פ. נ' ב.א. ואח'
למדור: דיני מקרקעין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.