חסמה לשכנתה את הדרך הביתה: "היא יכולה ללכת בדרך אחרת"

תושבת שפרעם נטעה עץ ובנתה קיר בטון על שביל גישה לבית של שכנתה. בית המשפט הוציא לבקשת השכנה צו מניעה קבוע האוסר עליה לחסום את הדרך

השופט וויליאם חאמד הוציא לאחרונה צו מניעה קבוע נגד אישה שחסמה באמצעים שונים את דרך הגישה של שכנתה לבית המגורים שלה. הנתבעת טענה כי הדרך עוברת בחלקה שלה וכי לתובעת אפשרות להגיע לביתה בדרך אחרת. השופט קבע כי הנתבעת הייתה מודעת לשימוש ארוך השנים שנעשה בדרך המעבר עוד לפני שרכשה את המגרש שלה וכי הדרך האלטרנטיבית המובילה למגרש של התובעת אינה מאושרת. 

התובעת סיפרה כי ב-2005 קנתה מגרש בשפרעם ולאחר שנתיים הקימה עליו בית. מאוחר יותר היא רכשה שני מגרשים נוספים בחלקה. ב-2015 רכשה הנתבעת מגרש סמוך ובנתה עליו בית. 

התובעת עתרה למתן צו מניעה קבוע לאסור על הנתבעת לחסום דרך מעבר שהתוואי שלה עובר במגרש הנתבעת וחבר בין בית התובעת לבין הכביש הראשי. 

לטענת התובעת, כשבועיים לפני הגשת כתב התביעה נטעה הנתבעת עץ רימון בתוואי דרך המעבר, ובמהלך חודש אפריל 2019 היא בנתה קיר בטון בגובה של 270 ס"מ לרוחב דרך המעבר, ובכך חסמה את דרך המעבר בפניה. כך, נבצר ממנה להגיע אל ביתה והיא נאלצת להגיע לביתה מתוך שטח ציבורי ששייך לרשות הפיתוח, שאין לה בו כל זכות, ואף נאסר עליה, לפי החלטה שיפוטית שניתנה בהליך אחר שננקט נגדה, לעשות כל שימוש בשטח ציבורי זה.

התובעת הוסיפה כי מאז שרכשה את המגרש ובנתה את הבית, במשך שנים רבות עד לחסימת הדרך על ידי הנתבעת במהלך חודש אפריל 2019, ובהעדר דרך אחרת, היא נהגה להגיע לביתה על ידי שימוש בדרך המעבר. היא הדגישה כי הנתבעת רכשה את זכויותיה בחלקה בשלב שבו זכות המעבר הייתה כבר קיימת בשטח.

הנתבעת טענה מנגד כי בין הבעלים הקודמים של שני המגרשים נחתם בעבר הסכם פשרה שאושר בפסק דין מ-2010 בו נקבע כי המעבר ניתן לתקופה מוגבלת וזמנית של 3 שנים בלבד. לטענתה, ההסכם מחייב את הצדדים בתביעה הנוכחית.

עוד לטענתה, קיימת אפשרות מעבר למגרשי התובעת מכיוון הכביש הראשי, והתובעת יכולה בקלות להתוות דרך מעבר לביתה דרך המגרש הנוסף שבבעלותה.

לא הביעה הסתייגות

השופט וויליאם חאמד מבית משפט השלום בעכו הדגיש כי הנתבעת לא חלקה על טענת התובעת כי דרך המעבר הייתה קיימת עוד בטרם רכשה את זכויותיה במגרש.

מעבר לכך, התובעת המשיכה לעשות שימוש בדרך גם לאחר שהנתבעת רכשה את המגרש, מבלי שהנתבעת מביעה הסתייגות.

כמו כן, דרך המעבר נשוא התביעה מאושרת על ידי רשויות התכנון ולמגרש התובעת אין גישה מאושרת אחרת. 

בהקשר זה השופט כתב בנוסף כי אין בקיומה של דרך אחרת המאפשרת להגיע למגרש התובעת כדי לבטל את העובדה כי הדרך נשוא התביעה קיימת בפועל, שימשה את התובעת ואחרים למשך הרבה שנים, והוכרה על ידי רשויות התכנון והרשות המקומית כדרך מאושרת וחוקית. 

עוד נקבע כי פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה אינו חל על התובעת שלא צורפה להליך אף שבאותה תקופה כבר הייתה בעלים של חלק מהמגרשים בחלקה. 

בסופו של דבר קיבל השופט את התביעה ונתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לחסום בפני התובעת את המעבר. 

הנתבעת חויבה בהוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 4,000 שקל. 

• ב״כ התובעת: עו"ד חלאילה וואיל
• ב״כ הנתבעת: עו"ד נאיף זידאן

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין