בימ"ש השלום בתל אביב חייב את החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה לשלם פיצויים על "סנוור" קשה של דיירים, שנגרם כתוצאה מהפעלת זרקורים בחוף הים. השופט: לא צריך להיות מומחה כדי להבין שמדובר במטרד.
שני בעלי דירות בבניין גדול בהרצליה (וכן חברת הניהול שלו "מיקדן בית דירות") הגישו בבימ"ש השלום בתל-אביב תביעה בטענת מטרד נגד החברה העירונית לפיתוח תיירות בעיר – שבבעלות העירייה – אשר במהלך קיץ 2013 החלה להפעיל זרקורים המאירים את חוף הים הדרומי.
הזרקורים נועדו לאפשר פעילות ספורט ימי לאחר רדת החשכה. התובעים, המתגוררים בבניין כ-2 ק"מ דרומית לאותו חוף, טענו כי הפעלת הזרקורים גרמה להם לסנוור קשה המגיע עד כדי מטרד.
התובעים דרשו פיצויים וכן צו מניעה שיסיר את המטרד. במהלך בירור התביעה, על בסיס המלצות מומחה שמונה על ידי ביהמ"ש שסבר כי הזרקורים גורמים בגדר "זיהום אורי" ו"רמת בהיקות" גדולה פי 4 עד פי 6 מרמת הבהירות המומלצת, הנתבעת התקינה אביזרים ו"מגני סנוור" וביצעה שינויים בזרקורים באופן שביטל את סנוור התובעים.
כך נותרה להכרעה רק הטענה שיש לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין התקופה שעד הפסקת הסנוור.
עד להגשת התביעה באוקטובר 2014, התובעים פנו בתלונות רבות, אולם ללא הועיל. בתביעה נטען כי הפעלת הזרקורים הפכה את החיים של התובעים לסיוט. לטענתם, הזרקורים גרמו לסנוור קשה, שהפריע את מנוחת הדיירים והדיר שינה מעיניהם – דבר המהווה "מטרד ליחיד" לפי פקודת הנזיקין.
מעבר לטענות מקדמיות כגון חוסר סמכות, שיהוי והיעדר עילה, הנתבעת טענה בין היתר כי לא הוכחו יסודותיה של העוולה. לשיטתה, לא הוכח שהתקנת הזרקורים נעשתה בחריגה מתקן כלשהו, ואף הסנוור התרחש רק במבט ישיר אל מתקני התאורה, כך שמדובר לכל היותר בהפרעה קלה.
הפגינה חוסר רגישות
השופט רונן אילן הסביר כי זכותה, ואולי גם חובתה, של הנתבעת לפעול לרווחת הציבור ולקדם פעילות נופש ופנאי בתחומי העיר, אולם חובתה גם לעשות זאת באופן שלא יפגע בזכותם של בעלי נכסים אחרים לשימוש בנכסיהם.
לאחר שתיאר את דברי המומחה, שהצביע כאמור על תופעה המכונה "זיהום אורי" וכן על "סנוור ישיר" של התובעים, השופט ציין כי "דומה שאין צורך באותה מומחיות של המומחה, כדי להעריך שסנוור ישיר מהווה מטרד; וסנוור ישיר של מקרקעין עלול גם להביא לפגיעה ישירה ביכולת ההנאה מהם".
בסיכומו של דבר, ואחרי שדחה טענות שונות של הנתבעת, השופט קבע כי הסנוור גרם לתובעים "הפרעה של ממש", ולכן מהווה מטרד.
לפיכך, השופט חייב את הנתבעת לשלם לתובעים 2 ו-3 (שני הדיירים) פיצויים בסך 30,000 שקל. בנוסף, השופט חייב את הנתבעת בהוצאות כל התובעים וכן בשכ"ט עו"ד בסך 35,000 שקל.
בתוך כך השופט ציין כי התנהלות הנתבעת לא הייתה ראויה, שכן היא הייתה יכולה, ודי בקלות, למנוע את הגשת התביעה, אך במקום זאת היא אף הערימה קשיים על התובעים.
"בסופו של יום, כל שבקשו התובעים הוא לברר טרוניה למטרד מיותר לחלוטין שנגרם להם וניתן היה לצפות מהנתבעת לבחון תלונה זו ברגישות גדולה יותר, שאם כך הייתה מתנהלת היה נמנע הליך משפטי והייתה גם נחסכת הוצאה מיותרת מהקופה הציבורית", נכתב.
עו"ד צבי מנור
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין