גבר שהתגורר עם בת זוגו טען לאחר שנפרדו כי למעשה חצי מהבית שייך לו, וכי השניים ערכו הסכם ממון פיקטיבי כי חששו מגרושתו. אלא שהשופטת שוכנעה כי ההסכם אמיתי לגמרי.
בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב דחה את תביעה של אדם נגד בת זוגו לשעבר, בה טען כי חצי מהבית שבו התגוררו בכפר שמריהו שייך לו, אף שהוא רשום רק על שמה של בת הזוג. האיש אף טען כי הסכם ממון שערכו השניים היה הסכם פיקטיבי, אך השופטת אסתר ז'יטניצקי-רקובר דחתה את גרסתו.
השניים הכירו ב-2002, אולם באותו זמן התובע נכנס לכלא הרוסי לחמש שנים. בסוף 2007 הוא הגיע לישראל ועבר להתגורר עם הנתבעת בביתה שבהרצליה פיתוח.
ב-2008 חתמו על הסכם ממון שקבע הפרדת רכוש. בהסכם צוין כי לתובע אין זכות כלשהי בבית בהרצליה, וכי סעיף זה יחול גם אם הנתבעת תשנה את מיקום ביתה ותרכוש בית אחר. בנוסף סוכם שבמקרה של סיום הקשר הוא יפנה את הבית תוך 30 יום.
כעבור חודשים ספורים השניים עברו להתגורר בכפר שמריהו, בבית שרכשה הנתבעת בסכום של כ-2.7 מיליון דולר. ב-2015 החליטה הנתבעת להיפרד מהתובע.
היות שהתובע לא פינה את הבית תוך 30 יום, הנתבעת הגישה נגדו תביעה לפינוי מהבית. הוא מצדו הגיש תביעה בה ביקש להצהיר שחצי מהזכויות בבית שייכות לו, ואף לחייב אותה לשלם לו שכירות.
בתוך כך הצדדים הגידו להסכמה שהתובע יפנה את הבית כנגד תשלום דמי שכירות מהנתבעת בסך 5,600 שקל לחודש, עד להכרעה בתביעות.
התובע טען כי השקיע כספים ברכישת הבית ובשיפוצו, וכי הסכם הממון שנחתם היה למראית עין בלבד, כך שאין לו תוקף. לטענתו, הבית נרשם על שם הנתבעת משום שבאותה עת הוא היה בהליכי גירושין, וכי הסכם הממון נולד ונחתם רק בגלל רצונו למדר את גרושתו מהרכוש המשותף לו ולנתבעת.
הנתבעת הציגה גרסה שונה בתכלית, כשטענה כי כל הבית שייך לה בהתאם לרישום הבעלות ובהתאם להסכם הממון – שנחתם כדי להבטיח את רכושה – וכי מי שמימן את רכישת הבית היה אביה המנוח, ולא היתה כל כוונה להקנות לתובע זכויות כלשהן בבית.
אמיתי ומפורט
מלבד הצדדים, העיד גם עורך הדין שערך להם את הסכם הממון. כפי שהסבירה השופטת ז'יטניצקי-רקובר, מעדותו עלה בבירור כי ההסכם נחתם בשל חששה של הנתבעת שגרושתו של התובע תנסה לשים יד על נכסיה, וכי ההסכם שיקף את המצב המשפטי האמיתי ששרר בין הצדדים – הפרדת רכוש.
השופטת הוסיפה כי "אם אכן כוונת הצדדים הייתה לערוך הסכם פיקטיבי כלפי גרושתו של התובע לא היה כל צורך לערוך הסכם כה מפורט וודאי שלא היה צורך לציין בו את אופן סיום הקשר וחובת התובע לפנות את הבית תוך 30 יום".
לאחר שניתחה את הראיות השופטת קבעה כי התובע לא הוכיח כי השקיע כספים ברכישת הבית או בשיפוצו ולא הוכיח שלצדדים הייתה כוונה לשיתוף בבית. כמו כן, השופטת הצביעה על כך שבמשך כל השנים עד לתביעה, הצדדים התנהלו בהתאם להסכם.
"הנתבעת הוכיחה שהסכם הממון לא היה הסכם למראית עין אלא הסכם אמיתי ותנאיו מחייבים", סיכמה השופטת.
בהתאם לכך תביעתו של התובע לדמי שימוש נדחתה. התובע חויב להחזיר לנתבעת שכירות בסך 5,600 שקל לחודש, עבור כל התקופה ששילמה לו, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד לורי גייזלר, עו"ד נועם אברהם
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שי סיון, עו"ד זהר פשה אלון, עו"ד אפרת חורי הרוש
עו"ד יעקב קסלר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין