השפעת התקשורת על שופטים

מבוא- היחסים בין התקשורת לשופטים

הנושא הרגיש של יחסי תקשורת – שופטים, שהועלה בפאנל שעסק בנושא בכנס ועד המחוזבאילת, הוא חשוב וחיוני לשיח הציבורי המשפטי-מקצועי וגם ליחס של הציבור לתקשורת ולמערכת המשפט.

הציבור צמא לסיפורים הקשורים באנשי ציבור, ידוענים, שחקנים, עיתונאים, שדרנים ושחקני כדורגל, המבצעים עבירות שונות.פרופ' רון שפירא (שאביו ז"ל היה נשיא בתי המשפט השלום בת"א) טען בכנס, כי הגורם המשפיע ביותר על שיקולי העונש הוא עמדת התביעה ושיקול דעתה, דבר אשר מותיר לשיקולי בית המשפט משקל נמוך ביותר לעומת זה של התביעה ושיקוליה, כפי שהיה למשל בפרשת הנשיא קצב. לדידו של פרופ' שפירא, הסברה כי העונש נקבע בידי השופטים על פי החוק הינה "שקר מוסכם". לכך ברצוני להוסיף, כי גם עמדת התקשורת בפרשה זו או אחרת כלפי האישים העומדים לדין משפיעה ברמה לא מבוטלת על מידת העונש.

דוגמא בולטת להשפעת התקשורת ניתן למצוא במשפט השר רמוןאשר, לדעתי השפעתה של התקשורת על ביהמ"ש חרגה מכל פרופורציה, וכך גם במשפט קצבאשר היה משופע בדיווחים, הדלפות וסיפורי רכילות, שהשפיעו על  הכרעת הדין ולדעתי ישפיעו גם על העונש.

עקרון בוזגלו

בשולי הדיונים בכנס דנו בשאלת הרלוונטיות של "עקרון בוזגלו". יש שטענו בלהט, כי עקרון זה נשכח ועבר מן העולם המשפטי ויש שטענו את ההיפך, באותה מידה של להט. אלה האחרונים סוברים כי כיום ישנו "עקרון בוזגלו הפוך" – לאמור: מחמירים עם אנשי ציבור הרבה מעבר למידה, כאשר אם מקרה מסוים היה משויך לבוזגלו אולי כלל לא היו מעמידים אותו לדין.

"חזקת החפות"  וחזקת "הספק הסביר"

שני עקרונות אלה, שהם בסיס מרכזי ואיתן במשפט הפלילי, נשחקו אצלנו במשך   השנים. בשני ספרים שפרסם

נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (לשעבר) השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, טען, כי שני העקרונות לא חלחלו דיים למערכת אכיפת החוק שלנו, זאת לעומת המערכת המשפטית בארה"ב למשל.

לשמירה על עקרונות אלה יש חשיבות כפולה ומכופלת כאשר הנאשם אשר אותו בא ביהמ"ש להרשיע בפלילים הינו איש ציבור. ישנו הבדל גדול בין הרשעה משפטית להרשעה ציבורית– בעוד שעל בית המשפט, בבואו להרשיע אדם בפלילים, להיות משוכנע "מעבר לכל ספק סביר", באשמתו, היינו- רמת הראיות צריכה להיות בדרגה של 100% ואף יותר, הרי שלתקשורת, אשר מרשיעה את הנאשם ברמה הציבורית, די ב"חשד סביר", וחשד זה מתיר לה לצאת בפרסומים אגרסיביים, המשלבים עובדות, רכילות, והערכות, אשר תואמים ומשתלבים עם עמדת הכותבים והמערכת – וזה רבותי כל ההבדל על רגל אחת.

משפטים המנוהלים בתקשורת

החקירה של אולמרט, כמו החקירות של ביבי נתניהו, הנשיא קצב ואישי ציבורי אחרים, נוהלו בשלבים הראשונים בתקשורת, ולא בצורה מחמיאה, לא לעיתונות ולא לנציגי שלטון החוק.

לאחרונה, אנו עדים להתפשטות תופעה חמורה של ניהול משפטים בעלי אופי ציבורי באמצעי התקשורת השונים (טלוויזיה, רדיו, פאנלים שונים). תופעה זו מדאיגה כשלעצמה, מאחר והיא מסרסת את מהות המשפט, מייתרת את ההליך הדיוני-משפטי, את הליכי החקירה של הצדדים באולם המשפט ולבסוף גם את תפקידו של השופט, שצריך להכריע על סמך הראיות שהובאו בפניו בגורלות של אנשים, משפחות, חברות ועסקים.

התקשורת הופכת את המשפטים לקרקס תקשורתי, למן סוג של ריאליטי חדש, שבסופו הציבור, כלומר: המושבעים, יחליטו על גורל המשפטע"י SMS.

היכן קול הזעקה על העוול?

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, יצאה לאחרונה למאבק צודק בזירוז הליכי המשפט, קיצור תורים וקנס על משיכת זמן ובקשות דחייה לא מוצדקות. אני תוהה - למה צריך את זה? כאשר הטלוויזיה מנהלת את המשפט עוד טרם הגיע לדלתות בית המשפט! וזו, עושה מלאכתה ביעילות- היא מראיינת את המתלוננים, משחזרת את האירוע נשוא האישום באמצעות עדי ראייה, מצטטת פסקאות מתוך עדויות שנמסרו וכיו"ב, ומעל לכל - קטעים נרחבים מעדות החשוד/נאשם על גרסתו - כולל הסתירות והתהיות שישנן בגרסתו, מובאים בפנינו במלואן.

ואני שואל את הנשיאה דורית ביניש ואת יו"ר לשכת עוה"ד יורי גיא-רון, איפה אתם? איפה קול הזעקה המצופה מראשי מערכת המשפט על העוול, על הסירוס, על הפסול בשיטה החדשה, המייתרת את ניהול המשפט בפני השופטים?

ואם כך, הם פני הדברים - למה שלא נחזור לשיטה המשפטית של ימי הביניים? לאמור: "מבחן האש". הנאשם יועמד למבחן- אם ישרוד את האש, ולא יודה סימן שהוא זכאי, לא יעמוד במבחן האש - דינו נחרץ.

אפשר גם לגוון ולפעול בשיטת ה"דו-קרב" שהייתה נהוגה בראשית ימי המשפט האנגלי, לאמור: הנאשם העשיר האביר, בוחר לו נציג שילחם ב"דו-קרב" נגד המאשים והמלעיז או נציגו, והמנצח - הוא הזכאי.

עוד לא שככה והוכרעה סופיתפרשת תחקירה של העיתונאית אילנה דיין בעניין הסרן ממוצב גירית בעזה, שהואשם ע"י התקשורת בווידוא הריגה של ילדה פלסטינית תמימה, לכאורה, בדרכה לבית הספר, כל זאת כשבפועל, בכיוון בו הלכה לא היה בית ספר, והאירוע דומה יותר למלכודת חמאס.

עוד לא שכחו הדי פסק הדין של השופט המחוזי סולברג, בה הטיל על העיתונאית והזכיינית, בשל תחקיר זה, קנס כספי של 300,000 ש"ח וחייבן בהוצאות משפט בשל פגיעה בשמו הטוב של הקצין ובשל תחקיר רשלני, מגמתי, לא מקצועי, מלא סתירות ותהיות, ובעיקר בשל העובדה שהקצין זוכה כליל, ע"י בית הדין הצבאי שדן בעניינו בסוגיה זו. יתירה מכך, השופט סולברג מרשיע גם את התקשורת כולה על חלטורה, רשלנות ורדידות. (למען ההגינות יצוין, כי הערעור של אילנה דיין נמצא כיום בשלבי סיום בעליון).

ובעוד זה הולך, הנה זה בא- סיפורו של סרן אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל, שהורשע בעבירות חמורות שנעשו בנסיבות יוצאות דופן.

טרם ההרשעה ועוד לפני שהחל המשפט, הקדיש אמנון לוי תכנית שלמה של 'שומר מסך' (ששודרה ביום 4.1.2010) לפרשת הקצין האנס, והציגה את הפרשה בהתלהבות חריגה ועסיסית.

כזאת עוד לא נודע במערכת המשפט בישראל, בתכניתו של מר לוי הובאו כל העדויות ובהן,  עדות המתלוננת, חוקרי המשטרה, כל מה שנעשה ונשמע בחדרי החקירות, וכל זאת הובא לצופים בגרסת טלוויזיונית, כאמור-לפני שהחל המשפט ולפני שהראיות הוגשו לשופטים.

המצב הזה לא יכול להימשך

מבחינה משפטית  מדובר "בסדום ועמורה" מבחינה תקשורתית- בידור להמונים בנוסח הגלדיאטורים ברומא.

יש להחליט החלטות מעשיות- או שיבטלו את המשפטים או שימנעו את התופעה התקשורתית הקלוקלת הזו לאלתר. את מיגור תופעת השתלטות התקשורת על מערכת המשפט צריכים למלא ראשי מערכת שלטון החוק, אם באמצעות בלחץ ציבורי ואם באמצעות חקיקה וענישה כבדה.

עלינו להחליט האם אנו רוצים מערכת משפט תקינה או קרקס טלוויזיוני?

יש לזכור, כי העיתונות דורשת לקיים את זכותה ליידע את הציבור, אך פעמים רבות, החשיפה שהיא מציגה בפנינו הינה בפירושחטטנות, רכילות, רדיפת רייטינג ותחרותיות, אשר עוברת לא פעם את גבולות האתיקה העיתונאית וגבולות הטעם הטוב.

יש הבדל מהותי בין עיתונות חופשית שתפקידה לדווח, לסקר ולהביא לצופים עובדות לבין חדירה לחדרי החדרים של אנשים לעיתים חפים מפשע. .כיום העיתונות, תחת שרביט חופש המידע וזכות הציבור לדעת, ובמרדף הבלתי פוסק לרייטינג, מפרסמת כתבות צבע ורקע מלאות רכילות, חצאי אמיתות, וסיפורי  בדים.ויתירה מכך, לעיתים היא אף יוצרת ודוחפת פרשיות יש מאין, כולל ביצוע תפקידים השמורים למשטרה ולפרקליטות, כשכל התמהיל הזה של מידע וחשיפה, בסופו של דבר שוקע ומבעבע לתודעה עד שקשה לפעמים לנתק בין האמת לסיפור, בין העובדות לבדיות.

כדי למנוע אי הבנה- אין בדברים אלה כדי להתנגד לסיקור ודיווח לגיטימי מהפרשיות שצוטטו לעיל, ההיפך הוא הנכון - גילוי וסיקור עוזרים למשטרה בפיענוח ובאיסוף ראיות חשובות בפרשיות כמו תקיפה מינית והטרדה מינית, שוחד וכד', במקרים אלה החשיפה חיונית לדגם של התנהגות דומה בעבר ולחיזוק ראיות המשטרה והפרקליטות - אך הכל יש לעשות בגבולות סבירים, הוגנים ומקצועיים.

יצוין, כי אם העיתונות תירגע, כך ייטב גם לעבודתם של עורכי הדין-   אלה יאלצו להנמיך פרופיל ולהתרכז במשפט במקום בהודעות לתקשורת. אך כל זמן שה עיתונות, המשטרה ועורכי הדין יזינו אחד את השני - החגיגה תימשך.

יש להחזיר למשפט את כבודו הנשחק והאבוד. הרשעה על ידי בית המשפט, כפי שצוין לעיל, שונה מהותית מהרשעת התקשורת. אל לנו לשכוח, כי הציבור מתרשם מהכתבות, מהפרסומים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות ומגבש דעה בטרם אמר בית המשפט את דברו. בין הציבור הזה כלולים גם השופטים, אשר ערים לפרסומים ולרכילות, אולם בסופו של יום מחוייבים הם להחליט רק על סמך חומר הראיות המונח בפניהם.

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:

ת"פ 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון

תפ"ח 1015/09 מדינת ישראל נ' משה קצב

לצפייה בשידורי הכנס המרכזי השני – ועד מחוז ת"א והמרכז

*עו"ד אברהם פכטר- בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש לשכה של האלוף טל ז"ל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, שופט בבתי דין משמעתיים ופרשן משפטי בהווה.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.