באורח נדיר, ביהמ"ש העליון לא רק שינה את ההכרעה המשפטית, אלא חלק גם על קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, שהחליט שהנגר אינו אמין. העליון קבע שהמדינה התרשלה בכך שלא סיפקה לנגר תנאי עבודה בטיחותיים.
עשר שנים עבד המערער כנגר במקצועו במעון רוחמה לאנשים עם מוגבלות שבבעלות המדינה. שעות רבות הוא בילה בנגרייה הישנה, מתקן רהיטים, מנסר ומשייף לוחות סיבית ועץ.
לייעוץ בנזקי גוף:
עו"ד דיני נזיקין
בשנת 2002 החל לסבול משיעול ומקוצר נשימה, והתגלה שהוא סובל ממחלת ריאות שנקראת "פיברוזיס ריאתי אידיופתי", המתבטאת בצלקות ברקמת הריאה.
עם הזמן מצבו הלך והחמיר עד שב-2007, לאחר עשר שנות עבודה בנגרייה, הוא נאלץ להפסיק. תרופות לא עזרו וכשנה לאחר מכן הוא עבר השתלת ריאה. ועדה רפואית של עובדי המדינה קבעה לו 100% נכות.
ב-2007 הוא הגיש תביעה בבימ"ש השלום בירושלים, שלאחר מכן הועברה לביהמ"ש המחוזי. לטענתו, לא היה אוורור בנגרייה, העבודה בוצעה ללא אמצעי בטיחות מתאימים ותוך חשיפה לאבק עץ ולחומרים מסוכנים אחרים.
אמנם מומחה מטעם ביהמ"ש העריך שקיים קשר כלשהו בין עיסוקו של המערער כנגר וחשיפתו לאבק עץ לבין המחלה, אך ביהמ"ש דחה את ההנחה שעליה התבססה חוות הדעת – והיא שהמערער נחשף לאבק עץ במסגרת עבודתו.
ביהמ"ש קבע שהנגר היה בלתי אמין, ובין היתר הסתמך על הצהרות קודמות שלו שבהן ציין שלא נחשף להרבה עץ ואבק בעבודה במקום לא מאוורר.
הנגר לא וויתר והגיש באמצעות עוה"ד יעקב לוי ויוסי לחיאני ערעור בביהמ"ש העליון. הוא שב וטען שהנזק כן נגרם כתוצאה מהעבודה.
המשיבים – המעון והמדינה שיוצגו על ידי עו"ד שמואל צור – הפנו לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שמצא את עדות המערער והעד העיקרי מטעמו כלא-אמינה. בנוסף, המשיבים עמדו על כך שמדובר במחלה המערער שהגורמים לה אינם ידועים.
לא דאגה לבריאותו
הרכב השופטים, שכלל את השופטות אסתר חיות ודפנה ברק-ארז והשופט עוזי פוגלמן, נכנס לעומק העדויות וקיבל את הערעור. באורח נדיר, השופטים התערבו גם בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ולא רק בהכרעתו המשפטית.
השופטים הסבירו כי ביהמ"ש המחוזי העדיף עדות מנהל אחד בנגרייה על פני המנהל הקודם, מבלי לציין כי אותו מנהל היה מסוכסך עם המערער.
בנוסף, השופטים התרשמו מתמונות שהגיש המערער ובהן נראית הנגרייה מלאה נסורת, החלונות מוגפים ואין אמצעי שאיבה או אוורור מתאימים. כמו כן, השופטים העירו שהאמירות שעליהן התבסס בית המשפט אינם ציטוטים ישירים של המערער ולכן אין לייחס להן משקל מכריע.
לכן, בניגוד למחוזי, השופטים סברו שבנגרייה הישנה לא היו אמצעים נאותים לאוורור ולסילוק פסולת העץ, ולמערער לא סופקו אמצעי מגן אישיים כמסכת פנים.
משכך, המשיכו השופטים, ברור שהמדינה התרשלה כלפיו. בפסק הדין נכתב כי "לא יכולה להיות מחלוקת כי על המדינה, בתור מעביד סביר, היה לדאוג לקיומה של סביבת עבודה נקייה, מאווררת ובטוחה למערער; ולספק לו אמצעי מיגון נאותים לשם שמירה על בטיחותו ובריאותו."
מכאן גם נקבע כי בהתאם למסקנות המומחה, קיים קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין התפתחות המחלה.
לכן, בסיכומו של דבר, השופטים קיבלו את הערעור וקבעו שהמשיבים נושאים באחריות על נזקיו הקשים של המערער. הדיון בשיעור הנזק והפיצוי הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
בינתיים, חויבו המשיבים בהוצאות משפט בסך 30,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין