סכסוך בין חברת פז לבין מפעילי תחנת דלק "פז חוואסה" שליד צומת הצ'ק פוסט בחיפה, הוכרע נגד חברת הדלק. סכום הפיצוי שתצטרך לשלם על כך יוכרע בקרוב בבית המשפט המחוזי.
בית המשפט העליון קבע כי פז הפרה הסכם להפעלת תחנת דלק, בכך שלא שילמה שכירות לידי מפעיליה. השופטת ענת ברון כתבה פסק דין מקיף – אליו הצטרפו השופטים יורם דנציגר ואורי שהם – שבו ניתחה את השתשלשות האירועים מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת.
התחנה, שהוקמה על קרקע בבעלות קק"ל, החלה לפעול בשנות ה-50, ובמשך עשרות שנים הופעלה על ידי המשיבים – חברת חוואסה ויורשים של בעלים נוסף. כתוצאה ממספר הסכמים שנחתמו באותה תקופה, לפז ניתנה זכות חכירת משנה בקרקע, וכן זכות בלעדיות, שהתבטאה בכך שחוואסה התחייבה לשווק ולהפיץ בתחנה רק את מוצרי הנפט שלה עד 2049. מתכונת הסכמית שכזו הייתה מקובלת בזמנו, בין התחנות לבין חברות הדלק הותיקות.
לפני כ-18 שנה הגישו מפעילי התחנה תביעה בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בה ביקשו לבטל את ההסכם ההיסטורי בהיותו "הסדר כובל ובלתי חוקי". ההליך הסתיים בהסדר פשרה, שלפיו התביעה לשחרור התחנה תידחה ואילו פז תפעיל את התחנה תמורת תשלום שכירות גבוהה, עד לתום תקופת החכירה.
אך במהלך 2012 פז הפסיקה לשלם את השכירות, בטענה שהמשיבים לא רשמו את זכות חכירת המשנה שלה בתחנה – מחדל שלפי ההסכם מהווה לשיטתה "תנאי מפסיק" שמאפשר לה לבטלו.
בתגובה, המשיבים הודיעו על ביטול הסכם הפשרה ודרשו את סילוקה של פז מהתחנה, ובאותה שנה הגישו תביעה נוספת באמצעות עוה"ד ערן לב, הפעם במחוזי בלוד.
שני הצדדים הסכימו שההסכם בטל, והמחלוקת ביניהם נסבה על עילת הביטול ותוצאותיו.
בסוף 2014 השופט עופר גרוסקופף קיבל את תביעת המשיבים וקבע כי פז הפרה את הסכם הפשרה הפרה יסודית ולכן איבדה את כל זכויותיה בתחנה.
גרוסקופף שוכנע כי פז הסכימה בשלב מסוים להאריך את המועד לרישום זכויותיה במקרקעין ללא הגבלת הזמן, ובכך ויתרה על "תנאי המפסיק", כך שלא הייתה לה הזכות לבטל את ההסכם.
בהקשר זה השופט אף דחה את עמדת פז שלפיה המשיבים נהגו ברשלנות ביחס להתחייבותם לרשום את זכויות החכירה במקרקעין.
על פסק הדין פז הגישה ערעור באמצעות עוה"ד יהושע חורש, אורית יולס-דבי ואוהד בן-יהודה.
לא הייתה זכות לבטל
אלא שהשופטת ברון קבעה כי פז אכן הפרה את הסכם הפשרה ולכן המשיבים זכאים לפיצוי. השופטת לא מצאה הצדקה להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי לעניין עילת הביטול, וכתבה כי "מאחר שפז ויתרה על התנאי המפסיק, לא עמדה לה עילה לביטול הסכם הפשרה ולכן הודעותיה בנדון עולות כדי הפרת ההסכם – באופן שהקנה למשיבים זכות לבטלו".
עם זאת, ביהמ"ש העליון קיבל באופן חלקי את ערעורה של פז בכך שקבע שתוצאות ההפרה שביצעה (מעבר לעניין הפיצוי שנדון כעת בהליך נפרד בפני השופט גרוסקופף), אינן ביטול זכויות החכירה של פז בתחנה.
המהלך הנכון בעיני השופטת היה להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלה אם יש לבטל את ההסכמים ההיסטוריים (חכירת המשנה של פז ותניית הבלעדיות) בשל היותם "הסדר כובל לא חוקי", כלומר האם מדובר בהסכמים חוקיים או לא (ולא בשל הפרת הסכם הפשרה כפי שגרס השופט גרוסקופף).
בימ"ש העליון קבע שעד אז מחויבת פז למכור את הדלקים לתחנה במחירים נמוכים שמשקפים מחירים בתחנות בהן אין לפז זכות קניינית.
- ב"כ המערערות: עו"ד יהושע חורש, עו"ד אורית יולס-דבי, עו"ד אוהד בן-יהודה
- ב"כ המשיבים: עו"ד ערן לב
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין