לפסק הדין בעניין עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שירותי בריאות כללית
בעקבות המחסור בדיור הציבורי, ביקשה עמידר משירותי בריאות כללית, לפנות שתי דירות ציבוריות שהשכירה לה לפני כ 30 שנה, לשם הפעלת מרפאה. הכללית סירבה לפנות את הדירות. מה קבע ביהמ"ש?
בשנת 1981 שכרה שירותי בריאות כללית מעמידר שתי דירות ציבוריות בקריית ארבע, ששימשו אותה כמרפאה. בשנת 2008 ביקשה עמידר מהכללית לפנות את הדירות כדי שתוכל להשכירן למשפחות הזכאיות לדיור ציבורי, אולם הכללית סירבה. לפיכך הגישה עמידר תביעת פינוי כנגד הכללית לבית משפט השלום בירושלים.
עמידר טענה, כי בשנת 2008, נוכח המחסור בדירות ציבוריות, הורה משרד הבינוי והשיכון לכל המוסדות להחזיר את הנכסים שהושכרו להם על ידי עמידר, כדי שתוכל לשכן בהן משפחות הזכאיות לדיור ציבורי, כאשר למעט הכללית, רוב המוסדות אכן פינו את הנכסים. עוד טענה, כי חוזה השכירות קובע במפורש כי השכירות אינה מוגנת, ולפיכך היא רשאית לסיים את ההתקשרות.
הכללית טענה בין היתר, כי למרות שנחתם בינה ובין עמידר חוזה שכירות, בפועל דובר על חכירת הדירות למשך ארבעים ותשע שנים, ולפיכך לא ניתן לפנותה מהדירות. זאת ניתן ללמוד, כך לטענתה, מעצם העובדה שהיא שוכרת את הדירות כבר 31 שנים, שלאורכן שילמה את דמי השכירות בהוראת קבע. עוד טענה, כי מחסור בדיור ציבורי אינו סיבה שבגינה יכולה עמידר לסיים את השכירות, וכי גם אם באמת קיים מחסור שכזה, הרי שבחלוף שלוש שנים מיום שנתבקשה לפנות את הנכס, הנימוק הזה כבר לא רלוונטי.
זכות החכירה- טענה תמוהה
השופטת תמר בר-אשר צבן קיבלה את התביעה והורתה לכללית לפנות את הדירות. נפסק, כי תקופת השכירות, ארוכה וממושכת ככל שתהיה, אינה הופכת זכות שכירות לזכות חכירה, וודאי שלא למשך ארבעים ותשע שנים, זאת מכיוון שזכות החכירה קמה רק למי שיש ברשותו מסמך כתוב, המגדיר במדויק את מהות העסקה- מסמך שאין ברשות הכללית.
"כך טענה הנתבעת, בעודה בונה תלי תלים של טענות, מן הגורן ומן היקב, לביסוס טענה תמוהה זו, בעוד "העיקר חסר מן הספר", שכן לא היה ברשותה דבר אחד, שהוא, ורק הוא, יכול היה לבסס את טענתה האמורה ואשר רק על-פיו יכולה הייתה לטעון את אותה טענה תמוהה, כי היא בעלת זכות חכירה בדירות למשך ארבעים ותשע שנים.", כתבה השופטת.
משמדובר בשכירות רגילה המבוססת על חוזה שכירות שאין בו הוראה כלשהי בעניין הארכת תקופת השכירות או מועד הפסקתה, הרי שעל פי החוק, רשאית עמידר לסיים את השכירות, ומשכך, גם אין משמעות לסיבה בגינה היא מבקשת לעשות זאת.
"העובדה שישנו מחסור בדיור ציבורי לעומת מספר הזכאים לדיור ציבורי הממתינים לדירות ציבויות, היא עובדה ידועה, ובוודאי שמחסור זה מצדיק את פינוי הדירות שהושכרו לנתבעת. אולם כאמור, אין לנימוק שבגללו התבקשה הנתבעת לפנות את הדירות ולשאלה אם המחסור בדיור ציבורי הוא עובדה ידועה או מוכחת, כדי להעלות או להוריד. שכן בכל מקרה, התובעת רשאית לסיים את תקופת ההתקשרות עם הנתבעת, תהא לכך הסיבה אשר תהא.", כתבה השופטת וקבעה, כי על הכללית לפנות את הדירות מכל אדם וחפץ עד ליום 1.2.2012, וחייבה אותה בשכר טרחה והוצאות משפט של 15,000 שקלים.
לפסק הדין בעניין עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שירותי בריאות כללית
למדור: דיני מקרקעין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.