בספטמבר 2013 השליך אלי גור את ילדיו מהגג והתאבד. יום לאחר מכן פרסמה אחותו שורה של פוסטים אכזריים נגד אם הילדים המנוחים, וחויבה בשל כך בפיצויים על הפצת דיבה.
רונית יגל, ששני ילדיה נרצחו ב-2013 על ידי אביהם, נפלה קורבן להכפשות קשות ביותר בפייסבוק מצד גיסתה, חגית כהן. השופטת נאוה גדיש מבית המשפט למשפחה התירה לאחרונה לפרסום את פסק הדין שקיבל בחלקה את תביעת הדיבה שהגישה יגל, במסגרתו חויבה כהן בפיצוי של 180 אלף שקל ועוד 25 אלף שקל הוצאות משפט.
אלי גור הורחק ב-2013 מהבית עקב איומים ואלימות כלפי פרודתו. באחד מימי ספטמבר אותה שנה הוא החליט לנקום בה, לקח את שני ילדיהם יהב (5) ועדן (4) לבניין גבה קומות בצפון תל-אביב, השליך אותם מהגג וקפץ אל מותו.
התקשורת סיקרה את המקרה בעניין רב תוך הכתרת גור "כמפלצת חסרת רגש שלא ראויה להיות אבא". בתגובה, במהלך השבעה פרסמה כהן אחותו חמישה פוסטים בפייסבוק בהם האשימה פעם אחר פעם את יגל במות הילדים, כינתה אותה "זונה", "נקמנית" ו"שקרנית" ואף הצדיקה את האלימות שאחיה הפעיל כלפיה.
ביוני 2014 הגישה יגל תביעת לשון הרע נגד כהן. זו טענה להגנתה כי כתיבת פוסטים בפייסבוק כלל לא נכללת בהגדרה "פרסום" שבחוק לשון הרע.
לחילופין היא טענה כי הדברים שפרסמה מוגנים בחוק משום שהיא לא ידעה שיגל תיפגע מהם ובסך הכל הביעה את דעתה וחשפה את האמת על המקרה.
כהן סיפרה כי באותה תקופה היא ומשפחתה כאבו מאוד וחשו מחויבות להגן על אחיה. על כן, לטענתה הייתה לה חובה חוקית, מוסרית וחברתית לגנות ולהכחיש את דברי הדיבה שפורסמו עליו בתקשורת.
השפלה מכוונת
השופטת גדיש פתחה את פסק הדין בהבהרה כי פרסום פוסטים בפייסבוק בהחלט נכנס תחת מעטה חוק לשון הרע.
לאחר מכן, השופטת בחנה האם תוכן הפוסטים אכן נחשב ללשון הרע. בהקשר זה השופטת הבחינה בין התוכן שהתייחס לאופייה של התובעת ולתפקודה כאם – שאמנם נכתב בלשון בוטה וחסרת טעם אך נחשב להבעת דעה ולא ללשון הרע – לבין הפוסטים שהאשימו אותה ברצח ילדיה.
לגביהם נקבע כי מדובר בלשון הרע ושלתובעת לא עומדת שום הגנה. השופטת הבהירה כי תום לב הוא תנאי הכרחי לחסות תחת הגנות החוק, ובמקרה הזה לא ניתן לראות בנתבעת כמי שפעלה בתום לב.
השופטת למעשה התייחסה לנחישות שבה פעלה התובעת להגנת אחיה "חרף המעשה הנפשע שעשה" תוך הותרת התובעת – שאך איבדה את ילדיה – "המומה ודואבת".
עוד לדברי השופטת, הנתבעת לא הוכיחה שהייתה אמת בפרסומים, וכמובן שאי אפשר לקבל את הטענה שהיא לא ידעה שהתובעת עלולה להיפגע מדבריה המכוערים.
מאחר שהוכח כי הנתבעת פרסמה את הדברים במטרה לבזות ולהשפיל את התובעת, לכאורה היא הייתה אמורה לשלם לה את כפל הפיצוי המרבי שהחוק מאפשר לפסוק ללא הוכחת נזק – 100 אלף שקל לפרסום.
אלא שהשופטת גדיש החליטה להתחשב במצבה הנסער של הנתבעת בעת כתיבת הפוסטים, וחייבה אותה ב-45 אלף שקלים על ארבעה פוסטים שכללו לשון הרע.
סך הכל תשלם הנתבעת לתובעת 180 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט של 25 אלף שקלים. כמו כן, היא חויבה להסיר את הפוסטים המשפילים.
לחצו כאן קריאת פסק הדין המלא בתמ"ש 47269-06-14 - הותר לפרסום עם פרטים מלאים
עו"ד חגי אורגד
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין