פסק הדין עסק בשאלה האם אירוע ירי שנסיבותיו לא ידועות נחשב לתאונת עבודה. שופטי בית הדין הארצי נחלקו בדעותיהם, אך בסופו של דבר ההכרעה ניתנה לטובת העובד.
הותר לפרסום: לפני מספר חודשים בית הדין הארצי הורה לביטוח לאומי להכיר בעובד מועדון נוער עירוני כנפגע עבודה, לאחר שרעול פנים ירה בו. פסק הדין של הארצי, שניתן בדעת רוב, הפך את קביעת בית הדין האזורי שסבר כי הירי היה קשור לעניינים אישיים ולא לעבודה.
אירוע הירי התרחש לפני כ-7 שנים. העובד ישב במשרדו כשלפתע נכנס רעול פנים, ירה מספר יריות ברגלו ונמלט. המשטרה אמנם חקרה את האירוע אך לא איתרה את האחראים למעשה והתיק נסגר.
היחיד שנעצר בקשר לאירוע הוא נער שהיה חניך במועדון, וכשנתיים לפני האירוע אביו איים על העובד ברצח. בעקבות האירוע הוא נכנס למאסר למשך 5 חודשים, וההשערה הייתה כי בנו ביקש לנקום על כך. אלא שלבסוף הוא שוחרר.
כיוון חקירה נוסף – שגם הוא לא נתן פרי – היה קשור לפרשה פלילית בה היה מעורב אחיו של העובד מול עבריין ידוע.
מכל מקום, זמן קצר לאחר הירי ביקש העובד – שנותר נכה – לזכות בהכרה כנפגע עבודה אך ביטוח לאומי סבר שהאירוע לא נגרם בעקבות העבודה ודחה אותו.
בהמשך העניין הגיע לבית הדין לעבודה שאישר את עמדת המוסד, לאחר שקבע כי ככל הנראה הפגיעה הייתה קשורה לאחיו של העובד, והייתה בעלת גוון אישי.
אך העובד לא השלים עם קביעה זו. בערעור לבית הדין הארצי הוא טען כי הקשר בין אירוע הירי לבין הפרשה של אחיו לא הוכח ולא נתמך בעדויות או מסמכים אובייקטיביים, למעט איזו כתבה בעיתון. לטעמו, העובדה שהירי לא פוענח עד היום אינה מאפשרת לקבוע שלא היה לו קשר לעבודה.
ההוכחה – על ביטוח לאומי
הנשיא יגאל פליטמן והשופטות רונית רוזנפלד וסיגל דוידוב-מוטולה הכריעו בערעור יחד עם נציג העובדים ויסאם עזאם ונציג המעסיקים שמואל וופלמן. למעט הנשיא, כולם צידדו בקבלו ובהכרה במערער כנפגע עבודה.
את פסק הדין העיקרי של דעת הרוב כתבה השופטת דוידוב-מוטולה. השופטת קבעה כי חוק הביטוח הלאומי קובע שברגע שתאונה התרחשה תוך כדי העבודה, הנטל להוכיח שאין לה קשר לעבודה מוטל על ביטוח לאומי.
במקרה הנוכחי, למעט קטעי עיתונות שאין להם ערך ראייתי, ביטוח לאומי אכן לא הביא ראיות שיוכיחו שהסברה לפיה הירי קשור לפרשה העבריינית הגיונית או נכונה יותר מאשר ההשערה כי האירוע היה קשור לחניך ולאביו.
משכך, ומאחר שאם החניך היה קשור לירי אז בהחלט יש לו זיקה לעבודה, הרי שיש להכיר במערער כנפגע עבודה.
כאמור, השופטת רוזנפלד ונציגי הציבור תמכו בקביעה זו אך הנשיא פליטמן סבר כי הערעור היה צריך להידחות. בדעת מיעוט הוא קבע כי את חוק הביטוח הלאומי יש לפרש "על פי סביבתו המשפטית והגיונה" ונטל ההוכחה צריך לעבור לביטוח לאומי רק כשהתאונה נגרמה בגלל סיכון "שסביר להניח שמקים מקום העבודה".
מאחר שאירוע ירי הוא לא סיכון סביר לעבודה במועדון נוער, הרי שהעובד היה צריך להוכיח שבכל זאת היה לו קשר לעבודה – ובכך הוא לא הצליח.
ואולם, בסופו של דבר ביטוח לאומי חויב להכיר במערער כנפגע עבודה כאמור, וישלם לו הוצאות של 7,500 שקל.
לקריאת פסק הדין המלא בתיק עב"ל 33420-11-14
* עו"ד ורד פרי עוסקת בתחומי הביטוח והנזיקין ומייצגת נפגעי עבודה מול ביטוח לאומי
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין