אישה שהלכה לעולמה ב-2005 הותירה אחריה זכויות במשק חקלאי במושב. בית המשפט העליון קבע לאחרונה כי אין מניעה לקיים את צוואתה, בה ביקשה למכור את הזכויות ולחלק את הכסף בין היורשים.
בית המשפט העליון דחה ערעור בגלגול שלישי שהגיש בן מאומץ של קשישה שהותירה אחריה זכויות במשק חקלאי, בו ביקש לקבוע כי המשק יועבר אליו.
השופט מני מזוז – בהסכמת סגן הנשיאה חנן מלצר והשופט ניל הנדל – קבע כי "הסכם המשבצת" שבין המדינה לבין האגודה השיתופית של המושב, אשר הסדיר את נושא העברת זכויות בנחלה, לא שולל את הוראות צוואתה של המנוחה בה ביקשה למכור את הנחלה ולחלק את הכספים בין בני משפחה שונים.
המנוחה, אמו המאמצת של המערער, נפטרה ב-2005 כשברשותה במשק חקלאי במושב במרכז הארץ. באותה שנה ניתן צו ירושה שקובע כי המערער, שלא מונה כ"בן ממשיך" בנחלה, הוא היורש היחיד של המנוחה.
אלא שאחותה של המנוחה וכן אחיין של בעלה ביקשו לבטל את הצו, והציגו צוואה בה המנוחה הורתה על מכירת זכויותיה בנחלה וחלוקת הכספים בין המערער לבין שניהם, בחלוקה של 40% למערער, 40% לאחות ו-20% לאחיין.
בעקבות זאת צו הירושה מ-2005 בוטל על ידי בית משפט ובמקומו ניתן צו לקיום הצוואה.
למרות זאת, ב-2010 פנה המערער לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י), בבקשה שהזכויות בנחלה יירשמו על שמו מכוח צו הירושה. רמ"י שלא היו מודעים לכך שצו הירושה בוטל כיבדו את בקשתו, וב-2012 בית המשפט הורה לשנות בחזרה את הרישום, שיהיה על שם המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ קיבל בהמשך תביעה שהגישו האחות והאחיין. הוא הורה למכור את הנחלה ולחלק את הכספים כאמור בצוואה, תוך שקבע כי המערער נהג בחוסר תום לב.
בית המשפט המחוזי בלוד דחה ערעור שהגיש, ובעקבות זאת הוא הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בטענה שמדובר בסוגיה עקרונית הנוגעת לפרשנות הסכם המשבצת.
טענתו המרכזית היתה כי ההסכם מאפשר "העברת" זכויות אך לא "מכירה", וכי על פי פסיקת בית המשפט העליון יש לפרש הסכמי משבצת באופן דווקני כלשונם. עוד הוא טען, כי אין לתת משקל משמעותי לעמדתה של רמ"י בכל הקשור לפרשנות הסכם המשבצת, בהיותה צד להסכם.
הפה שאסר הוא הפה שהתיר
לאחר בחינת הדברים הוחלט לדחות את הערעור "מן הטעם שאין כל סתירה בין הוראות הסכם המשבצת לבין הוראות הצוואה שערכה המנוחה".
בעיקרו של דבר, השופט מזוז, אליו הצטרפו חבריו להרכב, סבר כי המונח "מסירה" בו נקט ההסכם הוא מונח ניטרלי שמכיל גם את האפשרות של מסירה בדרך של מכירה, ולא ייתכן שבר-רשות בנחלה יוכל 'למסור' את זכויותיו לכל אדם אך לא למכור אותן.
השופט הוסיף כי יש לפרש את ההסכם על-פי תכליתו – מניעת פיצול בנחלה, ובמקרה זה התוצאה גם מתיישבת עם עקרון כיבוד רצון המת.
בהמשך השופט הבהיר כי רמ"י רשאית להקל במגבלות שהיא עצמה קבעה בהסכם על העברת זכויות בנחלה, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
המערער חויב לשלם הוצאות בסך 10,000 שקל למשיבים וכן 10,000 שקל לרמ"י.
- ב"כ המבקש: עו"ד רוני דובר
- ב"כ המשיבים 1-2: עו"ד משה זוהרי, עו"ד אהרון אבוחצרה
- ב"כ המשיבה 3: עו"ד אביעד אמרוסי
עו"ד גלעד שרגא עוסק בהורשת משקים חקלאיים ונחלות במושבים.
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין