דרשה חצי מהבית לאחר שבע שנות נישואין בלבד. מה נפסק?

השופט בן שלו קבע באחרונה שהאישה לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכס, שנרכש על ידי אביו של הבעל לפני הנישואין, אך פסק לטובתה פיצוי על השקעתה בשיפוץ הבית.

בני הזוג נישאו ב-2006 בבית הדין השרעי. במהלך השנים שלאחר מכן הם גרו בבית שנרכש על ידי אביו של הבעל כשנתיים קודם לנישואים, ונולדו להם שני ילדים, כיום בני 7 ו-10.

ב-2013 עלו היחסים על שרטון והבעל עזב את הבית. מאז ועד היום האישה המשיכה להתגורר בבית עם שני ילדיהם.

במקביל לעזיבת הבעל, האישה הגישה תביעות בעניין המשמורת, המזונות וחלוקת הרכוש והבעל הגיש מצדו תביעה לסילוק יד ודרש שהאישה תפנה את הבית.

האם טענה שיש לה זכויות בחצי מהבית והעלתה שלושה נימוקים. לדבריה, הבעל התחייב כלפיה לפני שנישאו כי ירשום את מחצית מהזכויות על שמה וזה היה תנאי להסכמתה להינשא לו.

עוד לדבריה, יש להכיר בזכותה בנכס מכוח המגורים המשותפים, ולבסוף היא טענה שבמהלך הנישואים (בין השנים 2010-2011) עבר הבית שיפוץ מסיבי שהכפיל את שטחו והשביח את ערכו. לטענתה, היא השתתפה בחלק ניכר מעלויות השיפוץ דרך כספים שחסכה מעבודתה ותכשיטי זהב שמכרה.

הבעל הכחיש שהבטיח לאישה את הבית והדגיש שאין לכך זכר בחוזה הנישואין השרעי או בהסכם הגירושין ביניהם (בני הזוג התגרשו ב-2015). עוד לדבריו, אין במשך הנישואין הקצר כדי להקנות לאישה זכויות בבית וכמו כן, השיפוץ נעשה ממקורות שלו ושל אביו בלבד.

תפנה את הבית בכפוף לפיצוי

השופט בן שלו מבית המשפט למשפחה בבאר שבע כתב כי ספק בעיניו אם בתקופת הנישואין הקצרה יש כדי להוכיח כוונת שיתוף, אף שבמהלכה נולדו לזוג ילדים.

עוד לדבריו, טענת האישה כי הבעל התחייב לרשום מחצית מהבית על שמה הועלתה בשלב מאוחר של ההליך מה שמטיל צל כבד על מהימנותה. השופט הדגיש שמדובר באישה משכילה והיא לא הסבירה מדוע לא ביקשה במהלך החיים המשותפים לערוך הסכם ממון כתוב ומסודר בנושא.

באשר לשיפוץ השופט הבהיר שאין ספק שהוא היה נרחב אך מאחר שככל הנראה רובו התבצע על בסיס מזומן תמונת המצב בהקשר זה לוטה בערפל.

השופט קבע בסופו של דבר שעלות השיפוץ הייתה כ-380,000 שקל כש-135,000 מהסכום מומן על ידי אבי הבעל והיתר מכספים משותפים, כך שניתן לייחס לאישה השקעה של כ-122,000 שקל –כשביעית משווי הנכס.

לדבריו, השקעה זעומה זו אינה מקנה לאישה זכות קניינית בבית אך היא זכאית ליהנות מפירות ההשבחה. השופט הדגיש כי "בית מגורים הוא בבחינת הנכס העיקרי שבו משקיעים בני זוג את עיקר תשומותיהם ומשאביהם, ובבסיס השקעה זו גם ציפייה סבירה שהשקעה זו תוביל להשאתה".

לפיכך קבע השופט שהאישה זכאית למחצית משווי השבחת הנכס נכון למועד ביצוע איזון המשאבים בין הצדדים (המועד בו עזב הבעל את הבית) על פי קביעת שמאי שימונה לצורך כך. 

בנסיבות אלה ומאחר שנקבע שלאישה אין זכויות קנייניות, תביעת סילוק היד התקבלה והאישה חויבה להתפנות מהבית 30 יום אחרי שתקבל את הכספים מבעלה לשעבר.

לא ניתן צו להוצאות.

• ב"כ התובעת: עו"ד שלמה אסידון
• ב"כ הנתבע: עו"ד אילן אבירם

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין