דרש זכויות בדירה של אשתו ונדחה: ״לא הייתה כוונת שיתוף״

בהליך גירושין תבע בעל להצהיר כי יש לכלול באיזון המשאבים דירה שנרכשה על ידי אשתו לשעבר והוריה לפני הנישואין. בית הדין הרבני דחה את התביעה

בני זוג התגרשו לאחר 20 שנות נישואין. הגרוש תבע זכויות בדירה שהאישה קנתה עם הוריה לפני הנישואין וטען בין היתר כי המשכנתא על הדירה שולמה ממשאבים משותפים. בית הדין הרבני בתל אביב דחה את התביעה וקבע שהוא לא הוכיח כוונת שיתוף בנכס או השקעות משותפות וכי מחומר הראיות עולה שהאישה שילמה את המשכנתא לבדה.

דירת הגרושה נקנתה ב-1993, כשלוש שנים לפני הנישואין. שליש מהנכס נרשם על שמה והיתר על שם הוריה. הצדדים מעולם לא גרו בדירה וכיום אביה של האישה מתגורר בגפו בדירה. לבני הזוג דירה משותפת בה גרו במהלך החיים המשותפים. 

האישה פתחה בתביעת גירושין בדצמבר 2017.

ביוני 2019 תבע האיש פסק דין הצהרתי בנוגע לזכויותיו בדירת האישה וכארבעה חודשים לאחר מכן הצדדים התגרשו. 

האיש טען כי הצדדים שילמו במשותף את המשכנתא על הדירה במשך 20 שנה והם התכוונו לחיות בשיתוף מלא כל חייהם. הוא ציין כי הוא פרנס וכלכל את המשפחה במשך שנות הנישואין והיה בעל נאמן לאשתו. כמו כן, נולדו להם ילדים משותפים והאישה הודתה במסגרת ההליך כי הצדדים השקיעו בדירה ביחד. 

לטענתו, אף שמדובר בנכס חיצוני (שנרכש לפני הנישואין) יש להחיל עליו את הלכת השיתוף ולכן הוא בעלים של חצי מזכויות האישה בדירה. 

האישה טענה מנגד כי אין בסיס להקנות לו זכויות בנכס. היא הדגישה כי במהלך הנישואין הצדדים רכשו ביחד דירת מגורים כשכל אחד מפקיד חצי מתשלומי המשכנתא לחשבון משותף, אך המשכנתא עבור הדירה שבבעלותה שולמה מחשבונה הפרטי. כמו כן, האיש לא השקיע בדירה השקעות כלשהן.  

הוכחה כבדה

הרב צבי בירנבאום דחה את התביעה. הוא ציין שהאיש טען טענות סותרות כשבתביעת הגירושין טען כי אין לאזן את זכויות וחובות הצדדים מכיוון שלא קיים שיתוף בנכסים מלבד הדירה המשותפת, ואילו בתביעה הנוכחית טען כי ההתנהלות של בני הזוג הייתה של ״פול״ כלכלי. 

עוד נקבע כי הרישום בטאבו על שם האישה והוריה משקף עקרונית את הבעלות, והאיש לא הביא ראיה ברורה לסתור את הרישום. 

הדיין הבהיר כי חוק יחסי ממון קובע בפירוש איזון בנכסי הצדדים שנרכשו בחיי הנישואין ולא לפניו. אמנם, לפי פסיקת בית המשפט העליון יש אפשרות שנכסים שנרכשו לפני הנישואין יכללו במסת נכסי הצדדים שיש לאזנם במסגרת ״שיתוף ספציפי״. אך על הטוען לשיתוף בנכס חיצוני להוכיח נסיבות עובדתיות, נוסף על קיום הנישואין (״דבר מה נוסף״), שמהם ניתן להסיק כוונת שיתוף בנכס. 

כוונה כזו ניתן ללמוד מהשקעה בנכס שאינה בטילה בששים וכן מהצגות והבטחות אקטיביות שעשויות להביא להסתמכות.

במקרה זה קבע הדיין כי לא הוכח שום פרמטר מינימלי לכוונת השיתוף. בין היתר לא הוכחה השקעה משמעותית וגם לא נוצרה הסתמכות. הצדדים מעולם לא גרו בדירה, היא לא שופצה על ידי התובע, כל אחד מהצדדים התנהל עם חשבון פרטי והמשכנתא שולמה מחשבון האישה. 

זאת ועוד, מהראיות שהוגשו לא עולה תמונה של חיים הרמוניים וההתנהלות הכלכלית של הצדדים העידה על שני שותפים בדירה אחת. 

הדיינים הרב אריה אוריאל, הרב נפתלי הייזלר הצטרפו לפסק הדין.

• ב״כ התובעת: עו"ד תמי פפיסמדוב
• ב״כ הנתבע: עו"ד חמדה בנימיני, עו"ד זיו בייטל

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין