בית המשפט המחוזי בנצרת דחה בחודש שעבר עתירה של חברה לייצור שימורים, בה דרשה לחייב את המועצה המקומית עמק יזרעאל בפינוי פסולת ממפעלה, ללא תשלום.
הרקע לעתירה מצוי בעתירה שהגישה עיריית חולון בשנת 2010 נגד שר הפנים בנושא פינוי האשפה בעיר. ב-2013 קבע בג"צ שיש להבחין בין אשפה "בסיסית" שהרשות חייבת לפנותה, לבין אשפה "חריגה" שגם לגביה חלה חובת פינוי עקרונית, אך הרשות רשאית לגבות בגינה אגרה.
בעקבות פסיקה זו פנתה העותרת, חברה המייצרת שימורים של ירקות ופירות, למועצה המקומית עמק יזרעאל, בה שוכנים מפעליה, וביקשה שתפנה את כל האשפה שהיא מייצרת במפעלים. המועצה טענה כי קיימת הבחנה מהותית בין פסולת שהיא חלק מהליך הייצור (פסולת מפעל), שחובת פינויה על המפעל, לבין פסולת שאינה כזו (פסולת ביתית). לכן טענה המועצה שעליה לפנות רק פסולת "ביתית" וכן, שעל העותרת לפעול בהתאם לחוק העזר הרלוונטי ולהפריד האשפה לפסולת "ביתית" ובין פסולת של "מפעל" ולשלם לה אגרה עבור פינוי פסולת המפעל.
תשובה זו לא נשאה חן בעיני העותרת ובפברואר 2017 היא עתרה לבית המשפט המחוזי בנצרת שם טענה כי האשפה המיוצרת במפעל אינה נחשבת לאשפה "חריגה" ולכן, היא אינה צריכה לבצע הפרדה ואף אינה חייבת בתשלום אגרה עבור פינויה. בנוסף ציינה העותרת, כי פינוי פסולת היא חובה של המועצה, ואסור לה לגבות על כך אגרות נוספות מעבר לאגרות העירוניות הרגילות. בשל כך הוסיפה העותרת וביקשה שיושבו לה גם ההוצאות בגין פינוי האשפה על ידי קבלן פרטי משנת 2011 עד היום.
המועצה התנגדה לעתירה בטיעונים טכניים של שיהוי והיעדר סמכות לבית המשפט ולגופו של עניין טענה, שהתנהלותה עולה בקנה אחד עם חוקי העזר שלה, שקובעים כי על המפעלים חלה חובת פינוי עצמי.
איך מגדירים פסולת?
השופט עאטף עיילבוני הסכים עם המועצה שלפי חוקי העזר שלה פסולת של מפעל מוגדרת כ-"פסולת המצטברת עקב עבודות במפעל או חומרי אריזה או שיירים של חומרים שמשתמשים בהם בקשר עם עבודות במפעל". השופט הביא דוגמאות דומות מחוק העזר לשמירת איכות הסביבה, שגם לפיו האחראים על פינוי פסולת המפעל הם בעליו, ודחה את העתירה.
בפסק דינו קבע השופט עיילבוני כי גם אם האשפה שמייצר המפעל דומה במרכיביה ובמאפייניה לפסולת ביתית, הרי שנוכח משקלה ונפחה - והעובדה שהיא נוצרה מפעילות עסקית של המפעל - מדובר ב"פסולת מפעל" שמחויבת באגרה או בפינוי עצמי, לפי בחירת המפעל.
נימוק נוסף לדחיית העתירה נסב על עיקרון השוויון. דמי הארנונה בהם חויבה העותרת עלו רק במעט לעומת דמי הארנונה בהם מחויבים בתי מגורים במועצה. אילו היה מקבל את טענותיה, היו נגרמות למועצה לפי השופט עיילבוני הוצאות כבדות יותר עקב פינוי הפסולת שלה, לעומת פינוי הפסולת של בתי מגורים. משמעות הדבר שעלות פינוי פסולת המפעל הייתה מגולגלת למעשה על כתפי התושבים, תוך הענקת הטבה לא הוגנת.
בקשתה השנייה של העותרת נדחתה אף היא, שכן ניתנה לה אפשרות לבחור בין פינוי עצמאי לבין פינוי בתשלום; משבחרה לפנות את פסולת המפעל באופן עצמאי, היא אינה יכולה עוד לדרוש כיום שיפוי בגין העלויות בהן נשאה לשם כך מאז שנת 2011. לאור כל האמור השופט פסק לזכות המועצה האזורית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30 אלף שקל.
- ב"כ העותרת : עו"ד רועי רמר
- ב"כ המשיבה עו"ד לירן כהן
* עו"ד ראובן גוברין עוסק במיסוי עירוני ומשפט אזרחי-מסחרי
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין