בית משפט השלום בפתח תקווה קיבל את תביעתה של "עינב זהב", המתקינה מערכות מחשוב, נגד מלון "רמדה" בנתניה ובעליה, בה טענה כי הפרו את החוזה מולה וסירבו לשלם על עבודתה.
חברת "עינב זהב", העוסקת בהקמת מערכות מחשוב בבתי מלון, חתמה עם מלון רמדה שבנתניה על חוזה למתן שירותים תמורת 115 אלף שקל. התקנת המערכות החלה כחודש לאחר החתימה, בדצמבר 2010, והייתה אמורה להימשך שנה.
בחלוף שלושה חודשי עבודה, בעל המניות ברמדה, אשר מולו נחתם החוזה, קרא למנכ"ל עינב לשיחה בה דרש ממנו הנחה של 70% ממחיר הפרויקט. המנכ"ל הסכים להעניק 5-10% הנחה, אך בעל המניות המאוכזב הבהיר שאם לא יקבל את ההנחה שביקש, הפרויקט יסתיים.
ואכן, החשבונית שהוציאה "עינב" לחודש מרץ 2011 על סך 11 אלף שקל לא כובדה על ידי המלון ומנהליו. "עינב זהב" שלחה פניות רבות לקבלת שכר עבודתה, אך זכתה להתעלמות מוחלטת מפניותיה. בעקבות זאת הגישה תביעה בבית משפט השלום בפתח תקווה, כשנתיים לאחר מכן.
התובעת טענה שלא הייתה עילה לסיום ההתקשרות עמה שכן, היא ביצעה את עבודתה בהקמת מערך המחשוב על פי ההסכם ועל הצד הטוב ביותר. יש לציין כי למרות שבזמנו הסכימה לקבל תשלום רק עבור חודש מרץ, בתביעתה דרשה לחייב את המלון, חברת האחזקה ובעל המניות, במלוא סכום הפרויקט.
הנתבע הציג גרסה שונה לגמרי, לפיה התובעת לא קיימה את התחייבויותיה החוזיות, התרשלה במילוי תפקידה, לא ביצעה כל עבודה, ניסתה למכור לנתבעים ציוד שכלל לא היה דרוש במחירים מופקעים, ואף ניסתה לגרוף לכיסה כספים שאינה זכאית להם.
בנוסף לדבריו, הוא חתם על ההסכם "בכובעו כאחד מבעלי המניות", ולכן אינו חייב לתובעת דבר.
"התובעת הפרה את החוזה"
לאחר שעיינה בהסכם העבודה, השופטת עדנה יוסף קוזין דחתה את טענת הנתבע לפיה אינו נושא באחריות כלפי התובעת שכן, המלון וחברת האחזקה רשומות בחוזה כ"מזמינות", בעוד הוא חתום עליו כבעלים. כמו כן, לפי השופטת הנתבע לא הביא כל ראיה שהוא היה מוסמך לחתום בשם המלון או חברת האחזקה, או לחייב אותה בהסכם עם התובעת.
מכאן, השופטת הסיקה שהנתבע דווקא כן התכוון להתחייב כלפי התובעת באופן אישי. בהקשר זה השופטת הביעה תמיהה על כך שהנתבע לא נתן שום ביטוי לטענות הקשות שהטיח בה עוד לפני התביעה, בעיקר כשהיא שולחת לו מכתבי דרישת תשלום והתראות מעורכי דינה, ועל אחת כמה וכמה שהוא בעצמו עורך דין.
השופטת הוסיפה כי עדויותיהם של מנהל המלון והנתבע עצמו סבלו אף הן מחוסר מהימנות והיו רצופות סתירות. לדוגמא, בעוד שהנתבע טען כי התובעת "לא ביצעה כל עבודה", מנהל המלון העיד שהיא "ביצעה חלק", ואף זאת לעומת אחד מעדי התביעה המהימנים, שהצהיר כי העבודה התנהלה באופן אינטנסיבי.
לסיכום, השופטת קבעה כי בהפסקת ההתקשרות עם התובעת, הנתבעים כולם – המלון וכן בעל המניות – הפרו את ההסכם מולה ולכן היא זכאית לפיצויים בסכום אותו הייתה מקבלת אילולא היה החוזה מופר – 111 אלף שקלים (115 פחות החודשיים הראשונים ששולמו לה). השופטת אף פסקה לתובעת 28 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
עו"ד אבי פרץ
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.