התובע לא מתגורר בארץ כבר 30 שנה. על מכירת הנכס שלו הוא שמע שבע שנים אחרי שהעירייה נקטה נגדו בהליכי גבייה. הוא תבע את העירייה ואת כונס הנכסים שפעל מטעמה על רשלנות ונקיטת הליכים שלא כדין, וזכה.
התובע – אזרח בריטי – עזב את הארץ ב-1986. באותו הזמן היה בבעלותו נכס ברחוב אלנבי בתל-אביב, שהושכר לאורך השנים ושימש, בין היתר, כקיוסק וכדוכן פלאפל. בשנת 2005 אירעה במקום שריפה והנכס הוכרז כנכס מסוכן.
עיקלו לכם חשבונות ללא זכות?
עורך דין הוצאה לפועל
ב-2009 נודע לתובע כי הנכס נמכר על ידי כונס נכסים מטעם עיריית תל-אביב. זו הייתה הפעם הראשונה, לטענתו, שהתוודע לכך שהנכס צבר חובות.
מסתבר, כי לטענת העירייה בשנת 2002 נוצר בנכס חוב ארנונה ומים של כ-30,000 שקל. מאז ועד 2009 היא פעלה בדרכים שונות לגבייתו, אך לא הצליחה. לבסוף – לאחר שהחוב תפח למעל 270,000 שקל – מכרה את הנכס.
הטענה המרכזית בתביעה שהוגשה כשנה לאחר מכן הייתה כי הנתבעים פעלו מאחורי גבו של התובע, לא התריעו בפניו על עצם החוב ועל ההליכים הקיצוניים שננקטים נגדו.
לטענתו, הנתבעים יכלו ליידע אותו בשלל דרכים: החל מיצירת קשר עם עורכת הדין שלו וכלה באיתור ביתה של אשתו בבני-ברק. כמו כן, ניתן היה לגמור את הסיפור באמצעות הטלת עיקול על החשבון שלו במועד היווצרות החוב והוא היה מטפל בזה.
התובע העריך את הנזקים שנגרמו לו בשל רשלנות הנתבעים – העירייה וכונס הנכסים – ב-283 אלף שקל.
הנתבעים הודיעו כי פעלו כדין ותחת פיקוח ראש ההוצאה לפועל. לתובע נשלחו מכתבי דרישה בהתאם להוראות החוק – לכתובת המגורים הרשומה במרשם האוכלוסין. העירייה לא אמורה לבלוש אחריו.
עוד נטען, בין היתר, כי התובע ידע על החוב והתעלם ממנו, וכי העירייה לא הייתה חייבת לעקל את חשבון הבנק של התובע לפני מימוש הנכס.
התנהלות בעייתית
השופט רחמים כהן מבית משפט השלום בתל-אביב דחה את טענות הנתבעים אחת לאחת.
השופט קבע כי פקודת המסים מסמיכה את העירייה לגבות מסים גם באמצעות מכירת נכסי נדל"ן אולם יש תנאי סף: עליה להתריע על החוב באמצעות משלוח הודעות לעסקו של החייב או למקום מגוריו.
העירייה לא הציגה כל ראיה ששלחה לתובע דרישות כלשהן. ההתראות שנשלחו לאחר מכן היו במסגרת פעולות כונס הנכסים בהוצאה לפועל, ואינן עונות על דרישות פקודת המסים ולא על חוק ההוצאה לפועל.
כך, הדבקת התראה על נכס שהתובע לא היה בו מזה שנים אינה חוקית, וכך גם המצאתה לאחותו.
עוד נקבע כי בניגוד לטענותיה, העירייה הייתה חייבת לבצע עיקול של חשבון הבנק לפני מימוש הנכס. בנוסף, בעת הליכי ההוצאה לפועל היה עליה לפעול לפי "עקרון ההדרגתיות" ולממש את נכסי התובע מן הקל אל הכבד.
השופט אמנם קבע כי אופן המכירה בידי הכונס לא היה פגום אולם עניין זה לא מרפא את ההתנהלות הבעייתית ואת הפגיעה בקניינו של התובע.
בסופו של דבר נקבע כי הנתבעים התרשלו במספר מובנים, ובהם ההתעלמות המוחלטת מכך שהתובע לא מתגורר בארץ, והסתרת פרטים מראש ההוצאה לפועל.
בהתאם לחוות דעת שמאית, נקבע כי התובע זכאי לפיצוי של 143,000 שקל (שווי ההפרש בין השמאות לסכום המכירה). הנתבעים ישלמו זאת ביחד ולחוד, בתוספת מע"מ והפרשי ריבית והצמדה מנובמבר 2010, ואף ישלמו 45,000 שכ"ט עורך דין והוצאות משפט.
- ב"כ התובע: עו"ד רון לוינטל
- ב"כ העירייה: עו"ד חיים מאיר
- ב"כ הכונס: עו"ד חיים זליכוב, עו"ד ירון בן-דן
* עורכת דין ענת גוראל עוסקת בהוצאה לפועל
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין