עיריית חולון הציעה להחזיר קרקע שהופקעה ב-1993 לבעליה בתנאי שיחזיר את 53 אלף השקלים שקיבל כפיצוי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, סכום שמסתכם במאות אלפי שקלים. השופט קבע שהחוק לא מתיר לה לדרוש זאת.
סגן נשיא בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, השופט חגי ברנר, קיבל חלקית את עתירתו של בעל קרקע שהופקעה על ידי עיריית חולון ב-1993, וקבע כי העירייה לא תקבל ריבית על החזר פיצויי הפקעה.
מדובר בקרקע שייעודה המקורי היה "שטח ציבורי פתוח". ב-1978 תכנית המתאר תוקנה כך שהקרקע יועדה להקמת אתר פסולת. ב-1989 פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחולון הודעה כי הקרקע דרושה לה לצרכי ציבור. משא ומתן בין העירייה לבין העותר הסתיים בהפקעת הקרקע מידיו, תמורת כ-53,000 שקל.
השנים חלפו, וב-2005 העירייה הודיעה על הכנת תכנית חדשה שתחול על הקרקע. באוקטובר 2017 הודיעה העירייה לעותר כי המטרה לשמה הופקעה הקרקע – הקמת אתר פסולת – אינה קיימת עוד, וכי הקרקע נכללת במסגרת תכנית חדשה (ח/500) לבנייה למגורים, תעסוקה ומסחר, במסגרת התרחבות העיר לדרום. במילים אחרות, ייעוד הקרקע השתנה משטח לצרכי ציבור לשטח סחיר (מגורים ותעסוקה).
לאור זאת, העירייה הציעה לעותר לקבל את הקרקע בכפוף לכך שיחזיר את פיצויי ההפקעה שקיבל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן בתמורה לתשלום עבור השבחת הקרקע.
בעתירתו טען העותר כי העירייה זנחה את מטרת ההפקעה כבר ב-2005 עם פרסום הודעה בדבר הכנת תכנית חדשה ביחס לקרקע, ולכן היה עליה להחזיר את הקרקע כבר אז, עוד לפני שהקרקע הושבחה, ולכן היא אינה יכולה לדרוש ממנו כעת את שווי ההשבחה.
בנוסף הוא טען כי אין שום מקור בדין לדרישת ריבית על החזר הפיצויים – דרישה שתעלה את סכום הפיצויים מכ-53,000 שקל למאות אלפי שקלים.
רק במסגרת החוק
בניגוד לעמדת העירייה, השופט ברנר שוכנע שהיא אכן זנחה את מטרת ההפקעה, שכן "המועדים מדברים בעד עצמם": הקרקע הופקעה ב-1993 לשם הקמת אתר פסולת, אולם אתר כזה מעולם לא הוקם, והעירייה עצמה הודתה בהודעה לעותר שהמטרה אינה קיימת עוד.
למרות זאת, השופט קבע כי לא ניתן לזקוף לחובת העירייה את זניחת מטרת ההפקעה, וזאת מאחר שהעותר השתהה ודרש את החזרת הקרקע רק לאחר שאושרה תכנית ח/500, שייצרה אצלו תמריץ כלכלי.
בנסיבות אלה, קבע השופט, חל ההסדר שבסעיף 195 לחוק התכנון ובנייה – השבת הקרקע כנגד תשלום מחיר השווה לפיצויי ההפקעה, בצירוף שווי ההשבחה.
השופט הבהיר כי שווי ההשבחה ייקבע בהליך נפרד, שכן הוא אינו מתאים לעתירה מנהלית ומצריך שמיעת ראיות וחקירת שמאים. בהקשר זה השופט קיבל את טענת העותר ששמאי מטעם העירייה לא יכול לקבוע את שווי ההשבחה באופן חד צדדי, ויש לעשות זאת באופן הוגן ומאוזן.
בכל הקשור לריבית על החזר פיצויי ההפקעה, נקבע כי הדין עם העותר. מעבר לכך שריבית מתווספת בדרך כלל לחוב כספי, חוק התכנון והבנייה קובע שכאשר שונה ייעוד קרקע שהופקעה, הרשות רשאית למכור אותה בכפוף לכך שניתנה לבעלים המקורי האפשרות לרכוש אותה בחזרה "במחיר שלא יעלה על הסכום ששבו נרכשו ממנו, בצירוף שוויה של כל השבחה בהם הנובעת מהתכנית".
החוק לא מזכיר ריבית, והשופט הבהיר כי רשות מנהלית רשאית לדרוש רק מה שהחוק התיר לה.
לקריאת פסק הדין בעת"מ 2070-08-18
- ב"כ העותר: עו"ד זיו כספי, עו"ד אילנית ציבין
- ב"כ המשיבות: עו"ד עופר צילקר
עו"ד אלון סמואל
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין