בית הדין הרבני האזורי בנתניה הסביר כי בהסכם הגירושין של בני הזוג האב התחייב באופן מפורש לשלם לבדו הוצאות כמו טיפולי שיניים, חוגים ועוד. משכך, אף שהילד עבר לבסוף למשמרת האב – היא פטורה מלשאת בהם גם במצב הנוכחי .
בני הזוג החליטו לפרק את החבילה לאחר 25 שנות נישואים. בפברואר 2012 הם התגרשו וחתמו על הסכם גירושין בו נקבעו, בין היתר, משמורת הילדים ותשלום המזונות.
לייעוץ בתחום
פנו ל- פורום משפחה
מאחר ששני הילדים המשותפים נשארו לגור עם האם, הוסכם שהאב ישלם עבורם מזונות של 3,000 שקל בחודש. בנוסף, נקבע כי האב יישא במחצית מההוצאות הרפואיות החריגות עבור הילדים, לרבות טיפולי שיניים, יממן חוג אחד לכל ילד ומחצית משיעורי העזר.
בשנת 2014 הגיש האב תביעה לבית הדין הרבני. לטענתו בעקרון נותר לו לשלם מזונות רק עבור בן זקוניו בן ה-12, אולם מאחר שזה עבר לגור עמו הוא חדל בתשלום. בנסיבות אלה, הוא ביקש שהאם תשלם מזונות ותשתתף במחצית ההוצאות החריגות, בהם טיפולי שיניים שעלו לו 12 אלף שקל.
האם טענה כי חיוב מזונות לפי ההלכה חל רק על האב, אלא אם הוא עני וחסר יכולת, וזה לא המצב. מעבר לכך, הסכם הגירושין לא מחייב אותה לשאת בהוצאות החריגות כלל מרגע שהבן לא אצלה.
האב הסביר, כי בהסכם התחייב לשלם רק מחצית מההוצאות ושאל מי יישא במחצית השנייה. לדעתו ההסכם לא פטר את האם מתשלום ההוצאות לחלוטין, וברור שהיא חויבה בהם ממש כמותו.
מי יישא במחצית?
הדיינים הרב מיכאל עמוס (אב"ד), הרב שניאור פרדס והרב חיים ו' וידאל דחו את התביעה.
הם הסבירו כי הרבנות הראשית קבעה שהאב יישא במזונות ילדיו עד גיל 15, ועם הזמן נוצרה מחלוקת בין הדיינים האם בין גילאי 6-15 תשלום המזונות תלוי בהכנסתו או לא, והאם האב חייב לשלם מזונות בכל מצב, או שהם נגזרים מדין צדקה, שאז האב ישלם אותם לפי יכולתו הכלכלית.
ואולם, במקרה זה, הסבירו הדיינים, אין צורך לדון במחלוקת משום שיכולתו הכלכלית של האב מאפשרת לו לשלם מזונות מלאים, כך שאין אפשרות הלכתית לחייב את האם במזונות, גם במצב הנוכחי וגם אם יש לה יכולת כלכלית לעשות זאת.
מכאן עברו הדיינים לדון בהוצאות הנוספות וציינו שהיום חוגים וטיפולי שיניים הם צרכים הכרחיים של כל ילד: "מי מבין הילדים אין לו חוג מסוים", כתבו הדיינים ואישרו, שאכן ברוב הסכמי הגירושים ההורים חותמים על השתתפות הדדית בהוצאות אלה.
עם זאת, בהסכם האמור אין התחייבות מפורשת של האם להשתתף בהוצאות הבן, והוא עוסק רק בהתחייבות האב לשלם מחצית מההוצאות. לכן באמת עולה השאלה: מי יישא במחצית השנייה?
התשובה של הדיינים הייתה כי האם לא מחויבת בתשלום החלקי משום ששכרה נמוך והיא כבר לא מקבלת לידיה את קצבת הילדים או את המזונות עבורו.
גם אם עד למעבר היא הסכימה לשאת בנטל ההוצאות, היה זה כשהבן היה אצלה והיא נהנתה ממחיצתו מה שהעניק לה את הרצון להתאמץ, אולם המצב השתנה. מרגע שהבן בחר לעזוב אל האב, הוא טרף את הקלפים, כך שאין כל חובה להטיל עליה את ההתחייבות הזו.
לפיכך נפסק כי האם פטורה ממזונות הבן כולל ההוצאות החריגות.
- ב"כ התובע: עו"ד בצלאלי דניאל
- ב"כ הנתבעת: עו"ד צירלין יבגני
* עורכת דין שרה בן איתמר עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין