האישה לא יודעה בעל-פה על אפשרות לבצע בדיקת שעשויה לאבחן פגמים כרומוזומליים בשלב ההפריה החוץ גופית. בית המשפט פסק פיצוי של 180,000 שקל
בשלהי העשור הרביעי לחייה החליטה אישה להרות מתרומת זרע. היא פנתה להליך של הפריה חוץ-גופית בבית החולים תל השומר, ובאמצעותו נכנסה להיריון שבמהלכו התברר כי העובר לוקה בתסמונת דאון. האישה בחרה שלא לבצע הפסקת הריון. במסגרת תביעת רשלנות רפואית קבע השופט גיא שני כי היה פגם בהליך היידוע בנוגע לאפשרות ביצוע בדיקה גנטית במהלך ההפריה.
התובעת, ילידת שנת 1979, ילדה את בנה הראשון (והיחיד) בשנת 2017, לאחר טיפול של הפרייה חוץ-גופית (IVF). התובעת סיפרה כשהייתה בשבוע 20 בדיקת מי שפיר העלתה שהעובר עם תסמונת דאון. היא הוסיפה כי שקלה להפסיק את ההיריון, ואף קיבלה אישור לכך מהוועדה, אך בסופו של דבר החליטה לשמור על העובר, שאת תנועותיו כבר חשה ברחמה.
בתביעה היא ביקשה לייחס למדינה, כבעלת בית החולים תל השומר, אחריות נזיקית בגין הולדתו של בנה – הולדה בעוולה. זאת, לטענתה, מאחר שלא יודעה לגבי האפשרות לבצע אבחון גנטי בעובר לפני השרשה ברחם (בדיקת סקר המכונה PGS – Preimplantation Genetic Screening).
התובעת תיארה שכיום היא אם חד הורית המתמודדת עם האתגרים הכרוכים בגידול ילד עם תסמונת דאון.
הטענה העיקרית של הנתבעת הייתה שחובת היידוע לגבי בדיקת ה-PGS קוימה בכך שנמסר לתובעת טופס הסכמה הכולל פרטים לגבי בדיקה זו.
אסכולה מקובלת
השופט גיא שני מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד מצא כי נפל פגם בהליך היידוע לגבי בדיקת ה-PGS, אך כי אין קשר סיבתי בין הפגם לבין הולדת בנה של התובעת, ולכן קמה זכאות לפיצויים בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה בלבד.
השופט הבהיר כי אין בארץ הנחיות של משרד הבריאות המורות להמליץ לנשים בכלל, או לנשים במצבים מסוימים, לבצע את הבדיקה. זאת ועוד, מידת היעילות והאמינות של הבדיקה שנויה במחלוקת וביצוע כרוך בחשש מפגיעה פיזית בעובר או ביכולת ההתפתחות שלו.
השופט כתב כי העמדה שהציגו המומחים מטעם הנתבעת, שציינו כי לאישה בנתוניה של התובעת לא ממליצים בדרך כלל על הבדיקה, משקפת אסכולה רפואית מקובלת. ואולם, אין בכך כדי לחייב את המסקנה שלא קמה חובת יידוע לגבי בדיקת ה-PGS.
"על-פי הפסיקה, הרופא עשוי להידרש לגלות למטופל את דבר קיומן של גישות טיפוליות אחרות, גם אם הוא עצמו מחזיק באסכולה רפואית מסוימת או נוהג על-פי פרוטוקול טיפולי מסוים", הדגיש השופט.
עוד הוא קבע כי אף שהתובעת חתמה על טופס הסכמה הכולל מידע לגבי הבדיקה, לא קוימה חובת היידוע. זאת מאחר שהתובעת ציינה בטופס כי קיימת מגבלה בהבנת ההדרכה ולכן היא מעדיפה לקבל הדרכה בכתב ובעל-פה. בנוסף, על-פי שיטתם של רופאי הנתבעת עצמם, טופס ההסכמה אינו כולל מידע מלא ומדויק לגבי בדיקת ה-PGS, וקיים פער בין אופן הצגת הבדיקה בטופס לבין העמדה הרפואית המקצועית.
בשאלת הקשר הסיבתי השופט הגיע למסקנה כי הסיכוי שהתובעת הייתה פונה באופן פרטי ומבצעת את הבדיקה בניגוד להמלצת רופאיה, אילו נמסר לה מידע נוסף, הוא נמוך בשיעור ניכר מהסיכוי שלא הייתה מבצעת את הבדיקה.
בסיכומו של דבר פסק השופט לתובעת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בשל הפגם ביידוע, בסך של 180,000 שקל.
עוד חויבה הנתבעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 23.4%.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד מירב אשל
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין