שאלת חוקיות הוצאת צווי הרחקה מהקהילה נגד סרבני גט עיקשים הגיעה לבג"ץ. הסרבנים טענו כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות חוקית להוציא צווים כאלה, אך עמדתם לא התקבלה על שופטי הרוב שביקשו למצוא מזור לעגונות.
מדובר בשתי עתירות שהגישו סרבני גט בין השנים 2013-2016 והדיון בהן אוחד. אחד המקרים העסיק את התקשורת: עודד גז, מרצה באוניברסיטה שבמשך כ-3 שנים מחזיק את אשתו עגונה ואף מתגאה בכך, והצליח להימלט מהארץ למרות קיומו של צו עיכוב יציאה. במקרה השני העותר מסרב מזה כ-7 שנים להתגרש מאשתו וגם הוא הצליח לצאת מהארץ. שתי הנשים במקרים האלו טענו שסיבת הגירושים נעוצה באלימות קשה שסבלו ממנה לאורך הנישואים.
בתי הדין הרבניים, באישורו של בית הדין הגדול, הוציאו בשני המקרים צווי הרחקה לפי הלכת דרבנו תם. הרחקות דרבנו תם הן למעשה שורה של איסורים המורים לחברה שלא לתקשר עם סרבן הגט ובין היתר לא לנהל עמו קשרי מסחר וחברה, לא להכניס אותו לבתי כנסת ולא לקבור אותו בקבורה יהודית. כמובן שלשם יישום הצווים מתבקש גם לפרסם את שמו של הסרבן בפומבי - מה שאסור בדרך כלל בהליכי גירושים חסויים.
הרחקות אלה, אם כן, רלוונטיות בעיקר ליהודים שומרי מצוות, כמו שני העותרים הנוכחיים, שטענו כי בתי הדין אינם מוסמכים על פי חוק להורות עליהן.
רשעים
הרכב מורחב של שבעה שופטים דן בתיק והכריע בו שלשום (ג'). חוות הדעת של השופטים היו מעמיקות ומנומקות, ולבסוף, ארבעת שופטי הרוב (אליקים רובינשטיין, יצחק עמית, אורי שהם וניל הנדל) קבעו שיש לדחות את העתירות, שניים (יורם דנציגר והנשיאה מרים נאור) סברו שיש לקבלן ואילו השופטת אסתר חיות גרסה שיש לדחות אותן על הסף.
נציין שהייתה הסכמה לראות צווי ההרחקה המלצות בלבד ולא צווים ברי אכיפה, שכן ברור שלא יוצאו סנקציות כנגד אדם שלא יציית להם.
כמו כן, לאורך פסק הדין כונו העותרים לא אחת "רשעים" והתנהלותם גונתה. כל השופטים סברו שאלמלא הייתה זו עתירה עקרונית היו דוחים את עתירותיהם על הסף מחמת "חוסר ניקיון כפיים", והשופטת חיות הגדילה כשקבעה כי דלתות בתי המשפט צריכות להיות סגורות בפני סרבני גט כדוגמתם.
מכל מקום, דעות השופטים נחלקו בעיקר בנושא הסמכות החוקית להוצאת ההמלצות. בעוד שלדעת הרוב יש לאפשר לבית הדין להרחיק סרבנים קשים מהקהילה, וזאת על מנת לסייע לעגונות שה"מפתח" לשחרורן נמצא בידי בעליהן, סברו שופטי המיעוט כי עקרון החוקיות גובר וכל עוד אין הסכמה מפורשת לכך בחוק – לא ניתן לאפשר זאת.
השופט רובינשטיין הסכים שאין לבתי הדין סמכות חוקית כזו אולם לטעמו אין מניעה שההרחקה תתבצע כהמלצה שלא ניתנת לאכיפה ולו כדי למצוא מזור למצוקת העגונות.
לעומתו, השופט דנציגר כתב כי ליבו יוצא אל הנשים אך "בחברתנו הדמוקרטית עקרון החוקיות איננו מושפע משאט הנפש שאנו חשים כלפי מעשיו של אדם כזה או אחר". בסוף פסק דינו הביע השופט תקווה שתימצא דרך הלכתית שתאפשר את התרת כבלי העגינות.
בסיכומו של דבר נפסק כי ההמלצות קבילות (למעט היעדר קבורה יהודית) והעתירות נדחו. כל אחד מהעותרים חויב בהוצאות של 18,000 שקל לאשתו.
- ב"כ העותר 1: עו"ד אלן עושרת
- ב"כ בתי הדין הרבניים: עו"ד שמעון יעקבי, עו"ד רפי רכס, עו"ד יצחק שמואל רוזנטל
- ב"כ היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד רועי אביחי שויקה
- ב"כ המשיבות (הנשים העגונות): עו"ד טל איטקין, עו"ד בתיה כהנא-דרור, עו"ד שי זילברברג; עו"ד קרן הורוביץ
עו"ד דקלה אסייג ירמיהו
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין