איחור באבחון: מתי הוא עשוי להיחשב רשלנות רפואית?

העובדה שמחלה אובחנה באיחור אינה מספיקה כשלעצמה לתביעה, אבל במקרים מסוימים העיכוב עלול לשנות את מהלך הטיפול, להפחית את סיכויי ההחלמה ואף לקצר את חיי המטופל

אדם מגיע לרופא עם תלונה שמטרידה אותו. כאב שלא חולף, ירידה לא מוסברת במשקל, כאבים בחזה, חולשה חריגה, דימום, חום מתמשך או תוצאה לא תקינה בבדיקת דם. לפעמים הוא נשלח הביתה עם הסבר מרגיע. לפעמים נאמר לו "נעקוב". רק חודשים לאחר מכן מתברר שמדובר במחלה שאפשר היה לאבחן מוקדם יותר.

בנקודה הזו עולה כמעט תמיד אותה שאלה: האם מדובר בטעות רפואית מצערת, או ברשלנות רפואית? התשובה אינה פשוטה. רפואה אינה מדע ודאי, ויש תסמינים שמתאימים למגוון רחב של מצבים. לכן האיחור כשלעצמו אינו מספיק כדי לבסס תביעה.

השאלה המשפטית היא אחרת: האם בזמן אמת היו סימני אזהרה שהצריכו התייחסות שונה? האם התלונות חייבו בירור נוסף? האם תוצאות בדיקות חריגות לא טופלו? האם היה מקום להפנות את המטופל למומחה, לבצע הדמיה, לשלוח לבדיקות נוספות או להורות על מעקב מסודר ולקבוע תאריך לביקורת?

במקרים רבים של איחור באבחון, מוקד הרשלנות אינו אירוע דרמטי אחד אלא רצף של כשלים או מחדלים קטנים: תלונה שחזרה שוב ושוב ולא זכתה לבירור מספק, תוצאה חריגה שלא נבדקה לעומק, או שחרור ללא הנחיות ברורות להמשך מעקב. דווקא הצטברות הדברים יכולה ללמד אם ההתנהלות הייתה סבירה, או שהייתה חריגה מהסטנדרט הרפואי המקובל.

לא רק האיחור קובע

איחור באבחון עולה לא פעם במחלות שבהן הזמן משמעותי יותר, כמו סרטן, אירוע מוחי, התקף לב, זיהומים קשים או מצבים נוירולוגיים. אבל גם בתחומים אחרים יכולה להיות חשיבות למועד האבחון, במיוחד כאשר טיפול מוקדם עשוי היה לשנות את התוצאה.

עם זאת, גם כאשר מתברר שהייתה טעות, עדיין צריך לבחון שאלה נוספת: האם האיחור הוא שגרם לנזק או החמיר אותו. בתביעת רשלנות רפואית לא מספיק להראות שהרופא לא אבחן בזמן. יש להראות, באמצעות חוות דעת רפואית, שאבחון מוקדם יותר היה עשוי להוביל לטיפול אחר, לשיפור בסיכויי ההחלמה או למניעת חלק מהנזק.

כלומר, אם אבחון מוקדם לא היה משנה את מהלך הטיפול או את התוצאה, כנראה שיהיה קושי לבסס תביעה - גם אם ההתנהלות הרפואית מעוררת שאלות. לעומת זאת, אם האיחור גרם לכך שהמחלה התקדמה, שהטיפול הפך מורכב יותר, או שהסיכוי להחלמה נפגע - ייתכן בהחלט שיש עילה לתביעת רשלנות רפואית.

לכן, המסמכים הרפואיים הם נקודת המוצא. יש חשיבות לכלל התלונות שנרשמו, לתוצאות הבדיקות, להמלצות שניתנו, להפניות שנעשו או לא נעשו, ולשאלה אם המטופל קיבל הנחיות ברורות להמשך בירור. לעיתים, גם למה שלא נכתב ברשומה יש משמעות, בעיקר כאשר חסר תיעוד של שיחה, אזהרה, מעקב או הסבר.

חשוב לזכור שגם למטופל יש אחריות מסוימת: האם חזר לביקורת, האם ביצע בדיקות שאליהן הופנה, האם דיווח על החמרה. אבל האחריות של המטופל אינה פוטרת את המערכת הרפואית מחובתה לנהוג בזהירות המתבקשת כאשר קיימים סימנים שמחייבים בירור.

בדיקה משפטית של איחור באבחון מתחילה בשחזור מסודר של רצף האירועים: מתי הופיעו התסמינים, למי פנה המטופל, מה נרשם, אילו בדיקות בוצעו, מה היו התוצאות, ומה קרה לאחר מכן. רק אז ניתן לבחון אם מדובר במהלך רפואי סביר, בטעות שאינה מקימה אחריות, או באיחור באבחון שעשוי להיחשב רשלנות רפואית.

איחור באבחון הוא אחד התחומים הרגישים ביותר כשמדברים על רשלנות רפואית. הוא מחייב להבדיל בין קושי רפואי אמיתי לאבחן בזמן, לבין מצב שבו ניתן היה וצריך היה לפעול אחרת. את השאלה הזו יש לבחון לפי התמונה הרפואית שעמדה בפני הגורמים המקצועיים בזמן אמת - ולצד הצורך להוכיח קשר סיבתי בין האיחור באבחון לבין הנזק שנגרם למטופל.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.