האוצרת ניהלה שני מוזאונים ברמת גן במשך כ-30 שנה אבל העירייה הקפידה שלא להכיר ביחסי עובד-מעסיק איתה. בית הדין לעבודה קבע כי מהות ההתקשרות היא שקובעת
השופטת הבכירה חנה טרכטינגוט מבית הדין לעבודה בתל-אביב קבעה לאחרונה כי האוצרת לשעבר של המוזיאונים בית אהרון כהנא והגלריה לפיסול על שם קונסטנט ברמת גן, הייתה למעשה עובדת עירייה. מאחר שהעירייה סירבה להכיר בה כעובדת במשך כ-30 שנות עבודתה וכפתה עליה את ההתקשרות כעצמאית, היא חויבה לשלם לה פיצויים של 350 אלף שקלים על עגמת נפש בנוסף לכ-100 אלף שקלים עבור שכר שלא קיבלה, דמי הודעה מוקדמת והוצאות.
האוצרת עבדה במוזיאונים מ-1987 עד 2017 אז העירייה סיימה את ההתקשרות איתה כיוון שלטענתה לא הייתה מרוצה מהתפקוד שלה וגם לא הייתה זקוקה עוד לשירותיה משום שאחד המוזיאונים נסגר והשני יצא לשיפוצים ממושכים.
בתביעה שהגישה נגד העירייה לאחר מכן, טענה האוצרת כי אף שהעירייה התקשרה איתה כעצמאית בפועל הייתה עובדת לכל דבר ועניין. לפיכך, היא ביקשה השלמות שכר וזכויות סוציאליות, פיצויי פיטורים, פיצויים על פיטורים שלא כדין, שכר שלא קיבלה עבור חודשיים שבהם הייתה אמורה לעבוד, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים על העסקה פוגענית ועל עגמת הנפש שנגרמה לה.
העירייה טענה מנגד כי האוצרת הייתה מודעת לכך שהיא מועסקת כנותנת שירותים ולא כשכירה, והסכימה לכך מרצונה החופשי, כשהייתה מלווה בעורכי דין מטעמה. העירייה גם טענה כי התשלומים שקיבלה היו גבוהים ולמעשה נכללו בהם גם זכויות סוציאליות ופיצויים.
נשארה בלי מקור הכנסה
השופטת הבכירה חנה טרכטינגוט קבעה כי אין כל משמעות לכך שהתובעת ידעה שהיא לא מסווגת כעובדת. גם אם הייתה בוחרת מרצונה להיות עצמאית – מה שלדעת השופטת לא היה נכון – זה לא משנה את העובדה שמהות היחסים הייתה יחסי עובד-מעסיק. על כך מצביעים בין היתר התקופה הממושכת שבה עבדה, העובדה שהשתלבה בפעילות בלתי נפרדת של העירייה, הייתה כפופה למנהל מטעם העירייה, עבדה כ-40 שעות בשבוע, ביצעה את העבודה בעיקר ממשרדי העירייה ולמעט מקרה אחד, לא לקחה על עצמה עבודות אחרות.
באשר לפיצויים להם היא זכאית, השופטת קבעה כי התשלומים שהתובעת קיבלה מהעירייה היו גבוהים מעט מהשכר והזכויות הסוציאליות שהייתה מקבלת לו הייתה מוגדרת כעובדת שכירה. לכן, היא לא זכאית להפרשי שכר, פיצויים וזכויות. כמו כן, נקבע כי התובעת לא הוכיחה פיטורים שלא כדין או העסקה פוגענית.
עם זאת, נקבע שהתובעת זכאית לשכר בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עבור החודשיים שלפני מועד סיום ההתקשרות הרשמי וכן לדמי הודעה מוקדמת.
כמו כן, נקבע כי התובעת זכאית לפיצויים של 350 אלף שקלים על עגמת נפש. זאת, בין היתר לנוכח העובדה שהעירייה, כגוף ציבורי גדול וחזק, בחרה את אופן ההתקשרות וכפה אותו על התובעת אף שהייתה ראויה להיות מוכרת כעובדת, והעובדה שהתובעת הפסידה זכויות רבות של עובדי ציבור ונשארה בלי מקור הכנסה לקיום בכבוד אחרי 30 שנות עבודה.
בסך הכל, זכתה התובעת בפיצויים של כ-400 אלף שקלים בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 50,000 שקלים.
לפסק הדין בתיק סע"ש 67657-01-17
עו"ד ורד שדות
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין