בן 67 הגיע למיון עם קוצר נשימה ולמחרת אותר מאחורי וילון ללא סימני חיים. ביהמ"ש העריך שלולא הרשלנות בהשגחה היו לו עוד עשר שנים לחיות
בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אלמנה נגד בית החולים רמב"ם ומשרד הבריאות כבעליו, בטענה שבעלה נפטר עקב רשלנות רפואית. לאחר שהנתבעים הסכימו שהטיפול במנוח היה רשלני השופט משה תדמור-ברנשטיין קבע כי עליהם לפצות את האלמנה ב-841,233 שקל והוצאות.
תחילת הפרשה במרץ 2018, אז הובהל המנוח לבית החולים לאחר שחש קוצר נשימה קשה שנגרם בגלל בצקת ריאות. הוא הגיע לחדר המיון סביב שעת חצות ועבר סדרה של בדיקות וטיפולים שלאחריהם הושאר על אלונקה מאחורי וילון. למחרת בבוקר הוא נמצא ללא דופק וללא נשימה, עבר החייאה, ונותר מחוסר הכרה למשך חודשיים שבמהלכם מצבו הלך והידרדר עד שניפטר. בבית החולים לא ידעו לתאר מה קרה עם המנוח במהלך 8 השעות שחלפו מאז קבלתו למיון ועד שהחלו בהחייאה.
בספטמבר 2019 הגישה אלמנתו את התביעה לבית המשפט, בה נטען כי הטיפול שקיבל בעלה בבית החולים חרג מהסטנדרטים המקובלים. הנתבעות טענו מנגד כי למנוח היו מחלות רקע והן אלו שהובילו למותו.
מומחה שמונה על ידי בית המשפט תמך בעמדת התובעת וקבע שהטיפול במנוח "היה רחוק מכל סטנדרט מקובל". הוא ציין בין היתר כי הצוות הרפואי לא אבחן אצל המנוח מצב חירום לבבי, לא השגיח עליו ולא חיבר אותו למוניטור. המומחה הסביר שבית החולים היה חייב לאשפז את המנוח בטיפול נמרץ תחת השגחה ומעקב קפדניים, ולא לשים אותו על אלונקה מאחורי וילון.
על רקע קביעות אלה של המומחה הגיעו הצדדים להסכמה שבית החולים התרשל, והדיון בפסק הדין התמקד בגובה הנזק.
נקלע לאימת המוות
תחילה התייחס השופט תדמור-ברנשטיין לסוגיית קיצור תוחלת החיים. התובעת טענה כי חייו של בעלה התקצרו בעקבות המקרה ב-14 שנה, בעוד שהנתבעות טענו שקיצור תוחלת החיים עומד במקרה זה על שנה וחצי בלבד, שכן המנוח סבל משלל מחלות שבגינן נקבעו לו 77% נכות בביטוח לאומי.
השופט ציין כי הן המומחה מטעם בית המשפט והן המומחה מטעם התובעת הסכימו שהמנוח יכול היה לחיות עוד עשור לאחר המקרה. לפיכך נקבע שתוחלת החיים של המנוח קוצרה בעשר שנים.
בהתאם לקביעה זו העריך השופט שלמנוח נגרמו הפסדי השתכרות בסך כולל של 338,895 שקל, בהתחשב בקצבאות הנכות והזקנה שקיבל בחייו. כמו כן, לתובעת נפסקו 125,000 שקל עבור הוצאות קבורה ומצבה, עזרת הזולת ואובדן שירותי בעל.
התובעת טענה כי לצד הפיצוי על קיצור תוחלת החיים, יש לפצותה גם על הכאב והסבל שחווה המנוח במותו. הנתבעות טענו מנגד כי במצב של אובדן הכרה אין תחושה של כאב וסבל.
בהקשר לכך כתב השופט כי "איננו יודעים מה חווה המנוח ברגעים הקשים בהם נאבק בחוסר ההכרה אליו נפל באותו לילה, אך אין לשלול שמדובר באדם ש'החיים חלפו מול עיניו' כשהוא נאבק בהכרתו המתערפלת". הוא הוסיף שהמנוח נקלע ל"אימת המוות", ואין חשיבות לעובדה שנפטר רק כעבור חודשיים.
בנסיבות העניין נפסקו לתובעת 350,000 שקל עבור רכיב הכאב והסבל. בסך הכל עמד הפיצוי על 813,895 שקל, כשמסכום זה נוכו 132,760 שקל בגין קצבת השארים שמקבלת התובעת בעקבות מות בעלה.
בנוסף נפסקו לתובעת 159,386 שקל עבור שכ"ט עו"ד, וכן החזר הוצאות על מומחים ואגרת משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד אופיר בן משה
- ב"כ הנתבעות: ויסגלס-אלמגור, עורכי דין
עו"ד מור דביר
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין