ענקית התעשייה התעקשה שמדובר בספק חיצוני ואף דרשה לקזז מיליון שקל מתביעתו, אולם בית הדין לעבודה בתל אביב קבע שמדובר בעובד לכל דבר, הזכאי למלוא זכויותיו.
23 שנים חלפו מאז שהחלו מהנדס חשמל אחד והתעשייה האווירית לישראל לעבוד יחד. ואולם, בהגיעו לגיל פרישה (67) קיבל המהנדס מכתב מהתעשייה לפיו הם נאלצים להיפרד.
בכל כוחו ניסה המהנדס לשנות את רוע הגזירה וטען כי הגיל אינו מהווה מכשול עבורו. התעשייה המשיכה לעבוד עמו עוד מספר חודשים ואז סיימה את קשריה עמו.
על אף שסיפק לתעשייה חשבוניות והתנהל כעצמאי במובנים מסוימים, בתביעה שהגיש בבית הדין המהנדס טען כי היחסים ביניהם היו של עובד-מעסיק, ולפיכך תבע פיצויי פיטורים וכן את יתר הזכויות הסוציאליות שלא שולמו לו.
התובע העלה טענות רבות המוכיחות לשיטתו את היותו "עובד". כך לדוגמא, טען כי עבד במשרה מלאה, היה כפוף לגורמי הנתבעת ולכלליה, עמד בלוחות זמנים שנקבעו על ידה, נדרש לדווח ולתאם מראש את מועדי חופשותיו ועוד.
מעבר לכך, התובע הצהיר כי הסיבה היחידה בגינה פתח תיק "עוסק מורשה" היא דרישתה של התעשייה (הנתבעת) לעשות זאת לצורך העבודה. התובע הוסיף כי כל החשבוניות שהוציא היו בגין עבודתו אצלה וכי שכרו היה דומה לשכרם של עובדים אחרים באותו תפקיד, כך שלא קיבל תמורה מיוחדת או גבוהה מהרגיל.
לגבי פיטוריו טען התובע כי הם מהווים אפליה על רקע גיל וסיבת הפיטורים – הגיעו לגיל פנסיה – אף מצביעה על היותו עובד.
נוצרה תלות כלכלית
הנתבעת הכחישה את הטענות ואף הגישה תביעה שכנגד, בה טענה כי אילו יוחלט שהתובע אכן היה "עובד", יש לקזז סכום של למעלה ממיליון שקל ששולמו לו ביתר, בגין היותו עצמאי. התביעה הנגדית נדחתה כולה, בעיקר בעקבות טעויות בחישובים שהגישה הנתבעת וממילא לא הוכיחה כי שילמה לתובע סכומים גבוהים מאלה ששילמה לשכיריה באותו תפקיד.
לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שבחר פעם אחר פעם לעבוד עמה כ"פרילנסר", בגין התמורה הגבוהה שקיבל והחופש תעסוקתי שהתאפשר לו, לעומת עובדיה השכירים בתפקידים דומים.
לחיזוק גישתה העלתה הנתבעת שלל טענות המוכיחות לשיטתה את העובדה שהתובע היה ספק חיצוני לחברה, ולא עובד מן המניין. אחת מהן הייתה כי התובע לא זומן למפגשים מקצועיים או חברתיים שלה.
לגבי החלטתה לסיום העבודה עם התובע טענה הנתבעת כי בשנים האחרונות להעסקתו חלה ירידה בעומס העבודה וגם באיכות התוצרים שסיפק. כמו כן, נטען כי אילו יוחלט שהתובע היה עובד, הרי שהייתה לה זכות לסיים את העסקתו, משהגיע לגיל פרישה.
השופטת מיכל לויט יישמה את פרטי המקרה על כל מבחני הפסיקה הישראלית לצורך החלטתה כי התקיימו גם התקיימו יחסי עובד מעביד, ובהם בעיקר "מבחן משך הקשר" ו"מבחן התלות הכלכלית", שכן התובע עבד אצל הנתבעת במשך 23 שנים תמימות ורצופות, כך שברור שנוצרה תלות כלכלית.
לנוכח מבחנים אלה השופטת השתכנעה שמדובר בעובד. משכך, השופטת פסקה לתובע כ-800 אלף שקל פיצויים על זכויות שנצברו לו כעובד – בין היתר פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופנסיה. עם זאת, הפיצויים ניתנו עבור שבע השנים האחרונות, שכן על שנים קודמות יותר חלה התיישנות.
עם זאת, השופטת לא פסקה פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות משום שלדבריה מעסיק זכאי לפטר עובד שהגיע לגיל פרישה. "הוגנות והגיון תוצאה כזו, צריכה להתברר בבית הנבחרים ולא בבית המשפט", כתבה.
- ב"כ התובע: עו"ד שרון טייץ ועו"ד ברוך אורנשטיין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד בטי אמיר ועו"ד אסף ברנזון
עו"ד יניב דוד
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין