לפני כ-11 שנה נפלה אישה ברחוב המייסדים בעיר כשהייתה בדרכה לעבודתה במשק בית. באחרונה התקבלה תביעה שהגישה נגד העירייה ונקבע שהמפגע היה "ברור ובולט".
בנובמבר 2006 נפלה אישה בשנות ה-50 לחייה כשצעדה ברחוב המייסדים ברעננה. בתביעה שהגישה נגד העירייה כשבע שנים לאחר מכן היא סיפרה שבאותו יום, בשעת צהריים, הייתה בדרכה לעבודתה במשק בית באחד הבתים בעיר. לפתע, רגלה הסתבכה עקב ליקוי במדרכה, שאחת האבנים הייתה חסרה בה, והיא נפלה ונפגעה בראשה ובפניה.
לדבריה, מיד לאחר התאונה היא טופלה במיון ובהמשך בקופת חולים עקב כאבי ראש וסחרחורות שמהם היא סובלת מאז. לימים הצטרפו לכך חרדות וירידה בתפקוד, והיא עברה טיפולים בתחום הנפשי. לדבריה, התאונה מנעה ממנה את האפשרות לשוב לעבודה במשק בית בעיקר עקב הסחרחורות שגרמו לה לאי יציבות. היא הוסיפה כי "אינה יכולה לבשל משום שהיא עלולה לשכוח את הסיר על הגז".
עוד ציינה התובעת שהמקום תוקן על ידי העירייה לאחר התאונה. העירייה ביקשה לייחס לאישה אשם תורם והכחישה שהיא סובלת מנכות קבועה כלשהי בשל האירוע.
השופטת מרב בן-ארי מבית משפט השלום בכפר סבא מינתה מומחים לבדיקת התובעת בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי.
לא מנעה את המפגע
בפסק הדין שפורסם באחרונה, השופטת בן-ארי קיבלה את גרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה וציינה כי היא נתמכת בתעודה הרפואית של קופת חולים מיום התאונה ובטפסים שהיא הגישה לביטוח הלאומי. בהקשר זה ציינה השופטת שהעירייה לא הגישה ראיות סותרות בנוגע למצב המדרכה בזמן התאונה ולא הכחישה שהליקוי תוקן.
בנסיבות אלה קבעה השופטת שהנתבעת אחראית לתאונה ועליה לפצות את התובעת. השופטת הדגישה שהמפגע אינו "הפרש גובה" קל ערך ומדובר באבן חסרה שהביאה לכך שהאבנים שמסביבה שקעו ויצרו שיפוע. היא ציינה כי "המפגע ברור ובולט והנתבעת לא הצביעה על אמצעים סבירים כלשהם בהם נקטה כדי למנוע אותו". עוד הדגישה השופטת כי לפי התמונות שהוגשו, לא מדובר במפגע שנוצר בבת אחת אלא בנזק שהצטבר לאורך זמן.
באשר לסוגיית האשם תורם ציינה השופטת שאמנם "אין דרכן של הבריות להלך כאשר עיניהן מופנות כלפי מטה" אך הדבר אינו שולל את הצורך לשים לב לתנאי הדרך. מאחר שמדובר היה באור יום ובמפגע בולט העמידה השופטת את תרומתה של התובעת לתאונה על 20%.
בסוגיית הנזק השופטת קיבלה את קביעות המומחים והעמידה את נכותה הנוירולוגית של התובעת על 5% ואת הנכות הפסיכיאטרית על 10% בשל כאבי ראש וסחרחורות וקשיים בהסתגלות למצבה הגופני והכללי.
עם זאת היא דחתה את טענת התובעת שהיא לא יכלה לחזור לעבוד כלל בגין התאונה. "פחדים לחצות את הכביש או חלומות אינם מונעים עבודה באופן מוחלט" כתבה השופטת והוסיפה שהמומחים לא כתבו שעצמאותה של התובעת נפגעה.
לפיכך קבעה השופטת שהתובעת לא הייתה מסוגלת לעבוד רק 3 חודשים לאחר התאונה ואין לקשור בין החלטתה להפסיק לעבוד כליל לבין האירוע.
בסך הכל פסקה השופטת לטובת התובעת 161,386 שקל עבור הפסדי השכר עד לגיל הפנסיה (בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה), הפסדי פנסיה, עזרה והוצאות וכאב וסבל.
השופטת קבעה כי 29,109 שקלים מתוך הסכום ישולמו ישירות לביטוח הלאומי בגין תגמולים ששילם לתובעת.
הנתבעת חויבה בשכ"ט עו"ד של 30,953 שקלים ובהוצאות המשפט.
- ב"כ התובעים: עו"ד חנוך חן פרוינד, עו"ד צחי משה
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אילן אמודאי, עו"ד שיר אלון
עו"ד שי אבני
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין