פיצויים לעובדת סיעוד שפוטרה בפתאומיות וללא זכויות

בתה של הקשישה טענה כי העובדת מהפיליפינים נהגה כלפי אמה באלימות, אך השופטת דחתה את הטענה הזו ופסקה לעובדת פיצויי פיטורים וזכויות נוספות.

השופטת שרה שדיאור מביה"ד האזורי לעבודה בירושלים קיבלה בשבוע שעבר תביעתה של עובדת זרה מהפיליפינים שעבדה אצל קשישה חולה וחסרת ישע, ופסקה לזכותה פיצויי פיטורים וזכויות נוספות, תוך דחיית טענת ילדי הקשישה כי העובדת הרביצה לאמם והתפטרה בעצמה.

התובעת עבדה והתגוררה אצל הקשישה משנת 2009 ועד 2013, אז הסתיימה העסקתה בנסיבות שנויות במחלוקת. כחודשיים לאחר מכן הקשישה נפטרה.

התובעת סיפרה כי נהגה לעבוד למעלה מ-12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, וקיבלה רק 5 ימי מנוחה בשנה. בימי העבודה היא טיפלה בקשישה, בישלה וכיבסה לה, ואף ניקתה את ביתה, כולל את חדרו של בנה שהתגורר בבית.

היא טענה כי פוטרה באופן פתאומי באחד הימים כשחזרה מהדואר ובנה של הקשישה אמר לה ש"לא תיגע באמו", וביקש ממנה לקחת את דבריה ולעזוב את הבית.

התביעה הוגשה בשנת 2013 נגד המנוחה ועוד תשעה בני משפחה שלה, אולם השופטת שרה שדיאור קבעה כי הנתבעים הרלוונטיים הם בנה ובתה שהיו המעסיקים בפועל, ודחתה את התביעה נגד יתר הנתבעים.

בנוגע לפיטורים, בנה של המנוחה טען כי התובעת היא שרצתה לעזוב על אף שהוא התחנן שתישאר.

בנוסף נטען בין השאר כי התובעת ניצלה את ימי המנוחה השבועית מדי שבוע, ואף קיבלה תשלום עבור ימי החגים להם הייתה זכאית.

אוכלוסייה מוחלשת

השופטת שדיאור הסבירה כי "שעות עבודה" אינן "שעות עבודה בפועל", אלא השעות שבהן העובד עומד לרשות מעבידו ואינו חופשי לעשות כרצונו. במקרה של התובעת שעות העבודה שלה השתרעו למעשה על פני היממה כולה.

בכל הקשור לפיטורים, השופטת האמינה לתובעת שלא הייתה נוטשת את המנוחה לנפשה ללא הודעה מוקדמת. בנושא זה השופטת התרשמה כי התובעת אכן התכוונה לעזוב אולם בפועל לא עשתה מעשה כלשהו. "אקט הפיטורים", לפי השופטת, בוצע על ידי הנתבע, שגירש את התובעת, גם אם עשה זאת "בעידנא דריתחא".

בתוך כך השופטת דחתה מכל וכל טענות של הבת-הנתבעת ולפיהן התובעת היכתה את אמה המנוחה. השופטת השתכנעה כי לאורך כל תקופת ההעסקה לא היו תלונות כלשהן מצד הנתבעים, התובעת הייתה בפיקוח בנה של המנוחה ומעולם לא הוזמן רופא לאחר ה"מכות" לכאורה.

בהמשך פסק דינה השופטת דחתה תביעה נגדית של הנתבעים, שדרשו בין היתר קיזוז בגין הוצאות התובעת ומגוריה, והבהירה כי חוזה ההעסקה קבע שהמעסיקים צריכים לשאת בכל ההוצאות הללו.

כמו כן, נדחתה טענת הנתבעים למחיקת התביעה על הסף בשל סעיף בחוזה המחייב הליכה לגישור. בהקשר זה השופטת העירה כי "זכות הגישה לערכאות היא זכות בסיסית, בפרט בעניין  עובד זר המצוי בקרב האוכלוסייה המוחלשת ביותר בשוק העבודה. שלילת הגישה לערכאות ממנו, לא תאפשר לו מיצוי זכויות ועל כן אין להעדיף את תניית הגישור".

עם זאת, השופטת דחתה מרכיבים מסוימים בתביעה, ובהם הפרשי שכר מינימום ותמורות מנוחה וחגים, היות ששוכנעה כי התובעת קיבלה זכויות אלו.

בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי שני הנתבעים ישלמו לתובעת כ-22,000 שקל בגין פיצויי פיטורים, הודעת מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה.

בנוסף, הנתבעים כולם חויבו לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 שקל, בין היתר "מחמת בקשות שונות לצירוף וסירבול ההליך, שלא לצורך".

• ב"כ התובעת: עו"ד גיא ברנד
• ב"כ הנתבעים: עו"ד אבירם בוואני

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין