סמכות עניינית לדון בבעלות על אמצאות

מבוא:

דיני הקניין הרוחני מחולקים למגוון של זכויות שונות, אשר לכל אחת מהן נשוא הגנה שונה. חלוקה זו אינה בעלת חשיבות רק לגבי הפן המהותי, אלא גם לגבי הפן הדיוני ובעניין השאלה איזו ערכאה היא בעלת הסמכות לדון בתיק. כפי שאבקש להראות במאמר קצר זה, כדאי לכל עורך דין המקבל לידיו תיק בעל היבטים של קניין רוחני, לשים לב לשאלת הסמכות העניינית. עוד אבקש להראות, כי דברים אלה נעלמים לעיתים אף מעיניהם של בתי המשפט המטפלים בתיקים בנושא.

על דיני הקניין הרוחני וסמכות השיפוט המשתנה

ניתן לחלק את דיני הקניין הרוחני בחלוקה גסה, לדיני זכויות היוצרים ולדיני הקניין הרוחני התעשייתי. זכות היוצרים הינה הזכות לבצע שימושים בלתי מורשים ביצירה. בגדרי הקניין הרוחני התעשייתי נמצאות זכויות החייבות ברישום כגון פטנט1, מדגם וסימני מסחר. הפטנט מעניק בלעדיות על ניצולה של אמצאה חדשה, המדגם מעניק בלעדיות על אלמנטים אסתטיים ולמעשה מגן על העיצוב התעשייתי, וסימן המסחר מגן על סימן המשמש לזיהוי מקורם של טובין.

אף סמכות השיפוט משתנה מתחום אחד למשנהו, ואף בעילות שונות הנוגעות לאותן זכויות. על דרך הכלל ניתן לומר, כי זכות יוצרים תידון בבתי המשפט האזרחיים על פי מבחן הסעד הרגיל. לעומת זאת, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, האמון על רישום הזכויות, אמון אף על סכסוכים הנוגעים לרישום הזכויות, בין אם מדובר בסכסוך בטרם ביצוע הרישום (התנגדות) ובין אם לאחר מכן (בקשת מחיקה). הפרתן של זכויות אלה נתונות, על פי רוב, לסמכות שיפוט של בתי המשפט המחוזיים.

יובהר, כי חלוקה זו הינה חלוקה גסה ורחוקה מלהיות מדויקת. כך, לשם הדוגמה, יהיו מקרים שבהם בקשות ביטול ידונו בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. כדוגמה נוספת אציין, כי שאלת הבעלות על הקניין הרוחני עשויה להיחתך בבית המשפט האזרחי הרלוונטי, וזאת על פי הסעד המבוקש, ולעיתים בידי הרשם. בנסיבות מסוימות, שאלה זו – של בעלות בקניין רוחני – עשויה להימצא בסמכותו של בית הדין לעבודה, ועל כך אבקש להרחיב כעת.

במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין ה"פ 37225-02-11 אוריין ש.מ. בע"מ נ' בונה (מיום 24.07.11) נדון עניינה של חברת אוריין ועובדת לשעבר – הגברת יעל בונה. במסגרת עבודתה אצל אוריין, המציאה הגב' בונה אמצאה אשר עניינה שימוש ביריעות בידוד תרמיות לצורך שינוע טובין2.

חברת אוריין הגישה המרצת פתיחה ובה ביקשה סעד הצהרתי לפיה מדובר באמצאת שירות על פי חוק הפטנטים3, והקניין באמצאה זו שייך לאוריין ולא לבונה. בסופו של יום, בית המשפט דחה את התביעה לגופה וקבע כי נוכח הסכם בין הצדדים, הבעלות בהמצאה אינה של אוריין כי אם של בונה עצמה.

אף שעניין סמכותו העניינית הוא קרדינאלי ובית המשפט מצווה להעלותו אף מיוזמתו (להבדיל, למשל, מחריגה מסמכות מקומית), בפסק הדין בפרשת אוריין לא נזכרה סוגיה זו כלל ועיקר. זאת, על אף שלהשקפתי, תובענות ממין זה אינן בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.

סעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט קובעים כי הסמכות בעניינים אזרחיים מוקנית לבתי המשפט האזרחיים. בין היתר, קובע סעיף 40 סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי. ברם, סמכות זו נשללת מקום בו הוענקה לבית דין אחר סמכות ייחודית לדון באותו עניין באופן מפורש. סמכות שיפוט ייחודית שכזו הוענקה באופן מפורש לבית הדין לעבודה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הקובע:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – 

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

היינו, סמכותו האמורה של בית הדין נתונה תחת שתי תניות: הראשונה, מיהות הצדדים; והשנייה, עילת התובענה. בניגוד לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים, הנעשית על פי רוב לאור מבחן הסעד, בית הדין לעבודה זוכה בסמכות בעיקר נוכח מבחן העילה. יתרה מכך, בניגוד לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה המתרכז אך בכך שהיחסים המשפחתיים הם שהובילו לפרוץ הסכסוך, סמכות בית הדין האמורה דורשת כי העילה היא "ביחסי עובד ומעביד". דרישה זו, לפיה עילת התובענה היא ביחסי עובד ומעביד, מחייבת הבנת המונח "עילה". לעניין זה נקבע כי:

"הדיבור 'עילה' נתפרש בפסיקה לעניין סמכותו של בית הדין, כמתייחס לזכויות הנובעות מן היחסים שבין אדם כעובד לבין אדם אחר כמעביד ולזכויות שמקורן במשפט העבודה" (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן (מיום 9.4.2003); וראו גם: ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (מיום  29.11.2004))

בדומה למונח "עילה" ביחס ל"היעדר עילה", אף בעניין דכאן, יש לפרש מונח זה על פי העובדות המקימות את הזכות. ככלל, מקום בו אחת העובדות המקימות את הזכות דורשת יחסי עובד מעביד, נדמה כי אין מנוס מהמסקנה כי עניין לנו בעילה ביחסי עובד ומעביד.

כזכור, בפרשת אוריין עילת התובענה היתה כי האמצאה היא בבחינת אמצאת שירות. על פי חוק הפטנטים, עילת תביעה זו דורשת הוכחתם של ארבעה רכיבים. ראשית, נדרש כי תהיה אמצאה. שנית, נדרש כי אמצאה זו תהיה של עובד. שלישית, נדרש כי האמצאה תגיע לעובד עקב שירותו. ולבסוף, נדרש כי אמצאה זו תגיע לעובד גם במהלך שירותו. מדובר, אפוא, בעילה הדורשת, מניה וביה, קיומם של יחסי עובד ומעביד ומקימה זכות מכוחם של יחסים אלו.

מכאן, מסקנתי כי הסמכות לדון בתובענה מעין זו מסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין ומוחרגת מסמכותו של בית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים נציין, כי בית הדין אינו הטריבונאל השיפוטי היחיד המוסמך בעניין זה. חוק הפטנטים קובע קביעה נוספת:

"התעורר סכסוך בשאלה אם אמצאה פלונית היא אמצאת שירות, רשאים העובד או המעביד לפנות לרשם שיכריע בשאלה"

כלומר, חוק הפטנטים מסמיך את רשם הפטנטים לדון בסכסוכים כגון זה שנדון בפרשת אוריין. סמכות זו של הרשם אינה ייחודית, והיא אינה פוגעת בסמכותו של הטריבונאל המוסמך ממילא – בית הדין לעבודה.

פועל יוצא, כי יש לשני טריבונאלים מתמחים סמכות מקבילה לדון בדבר קיומה של אמצאת שירות. טריבונאל אחד הינו בית הדין לעבודה, המתמחה והבקיא בסכסוכים הנוגעים ליחסים הרגישים שבין עובד ומעביד. טריבונאל שני הינו רשם הפטנטים, המתמחה באמצאות ובקיא גם בעניינים טכנולוגים להם הצדדים עשויים להידרש.

והנה, על אף האמור, אף לא אחד משני הטריבונאלים המוסמכים לא דן בעניין אוריין, אלא דנה בו ערכאה, אשר נוכח האמור, אני סבור, בכל הכבוד, כי עשתה זאת בחוסר סמכות.

* עו"ד גלסברג הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות' (http://www.ga-adv.com), ומנהל את בלוג פיטפוטנטים: מפטפטים על פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר ושאר קניין רוחני (http://patent.glazberg.com).

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.