נדקרה בגבה בדרכה הביתה – ביטוח לאומי סירב להכיר בתאונת עבודה

הביטוח הלאומי טען כי העובדת עצרה בדרך בכוונה לתקן תכשיט בחנות תכשיטים, באופן שמהווה "סטייה של ממש" מהדרך בין העבודה אל הבית. למרבה הצדק, השופטת קבעה כי המוסד לגמרי טועה.

ביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל את תביעתה של עובדת שנפגעה קשות מדקירה של בן מיעוטים ברמלה, וקבע כי יש להכיר בה כנפגעת עבודה.

המקרה התרחש ביוני 2015. התובעת עבדה כנציגת שירות ולאחר מכן כמנהלת הפצה ב"ידיעות אחרונות". מקום העבודה היה בתל-אביב ואילו היא התגוררה ברמלה. באחד הימים היא פוטרה (מספר ימים לאחר שנערך לה שימוע) עקב צמצומים. ביומה האחרון בעבודה, לאחר שחתמה על טופס טיולים, היא סיימה לעבוד ויצאה לכיוון תחנת רכבת השלום. לאחר שירדה בלוד היא לקחה מונית שירות מלוד לרמלה, שם ירדה והמתינה למונית שירות נוספת שמגיעה עד ביתה.

רצה הגורל ושם היא חוותה אירוע מחריד – כאשר נדקרה בגבה על ידי בן מיעוטים. משם היא הובהלה עם סכין בגבה אל בית החולים "אסף הרופא".

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה להכיר באירוע כתאונת עבודה. טענת המוסד הייתה כי האירוע אירע כאשר התובעת הייתה בדרך לסידורים אישיים. המוסד התבסס על אחד הסעיפים לחוק הביטוח הלאומי, שלפיו תאונה לא תחשב תאונת עבודה, אם היא קרתה תוך כדי "הפסקה של ממש" או "סטייה של ממש" מהדרך המקובלת לעבודה או ממנה.   

בעקבות זאת היא הגישה את תביעתה בבית הדין, שם טענה כי ירדה ממונית שירות אחת והתחילה לצעור לתחנה סמוכה שבה תוכל לעלות על מונית שירות נוספת שתיקח אותה עד הבית, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר. התובעת סיפרה שחשבה להיכנס לחנות תכשיטים שנמצאת במקום, על מנת לתקן תכשיט מסוים – אך לא תכננה מראש אלא חשבה על כך באקראי ברגע שראתה את החנות – אולם בכל מקרה היא נדקרה מיד לאחר שירדה מהמונית, כך שלא סטתה מדרכה ולא הספיקה לממש את כוונתה להיכנס לחנות.

בתוך כך היא גם תיארה את הסבל שעובר עליה מאז האירוע, וסיפרה שלא הוכרה כנפגעת פעולת איבה, מאחר שנטען כי הדוקר אינו מחבל אלא אדם מעורער בנפשו.

לא נסעה במיוחד

השופטת אסנת רובוביץ-ברכש הסבירה שכדי לקבוע אם הייתה "הפסקה  או סטייה של ממש" יש לבחון את מהות ההפסקה, אורכה ומטרתה. כך למשל, כוס מיץ אינה הפסקה של ממש. כמו כן, לפי השופטת, יש לתת את הדעת לשאלה האם ההפסקה היא מקרית (ארוחה קלה במסעדה שבדרך) או במטרה מוגדרת ומתוכננת מראש.

מכאן השופטת ניתחה את פרטי המקרה המצער של התובעת. "שוכנעתי כי הירידה ברחוב הרצל לצורך לקיחת מונית שירות נוספת היה  מסלול הדרך המקובלת של התובעת וכי לא נסעה לרחוב הרצל במיוחד לצורך ביצוע סידורים אישיים אלא זה היה מסלול חזרתה הביתה", כתבה.   

בהמשך השופטת אף שוכנעה כי מטרת ההליכה לחנות ותיקון השרשרת לא תוכננה מראש, אלא באופן מקרי ספונטני (שאף לא מומש כאמור).

"החנות נמצאת בתוואי הדרך של התובעת מהעבודה למעונה, ולפיכך לטעמי מדובר בסטייה 'קלה'  או 'מקובלת' להבדיל מ'סטייה של ממש'", הוסיפה השופטת.

לפיכך, בסיכומו של דבר הערעור התקבל, והמקרה יוכר כתאונת עבודה. המוסד אף חויב לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 4,000 שקל.

·         ב"כ התובעת: עו"ד ביטוח לאומי רואי שיפר ואח'

·         ב"כ הנתבע: עו"ד שירה צמיר ואח'

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.