מאת: עו"ד נורית פיש
פרשת ילד המריבה שפכה אור על ההתנהלות הבעייתית של שירותי הרווחה. עו"ד נורית פיש על העלמתה של המשפחה המורחבת מהליכי האימוץ ועל ההתעלמות מטובת "ברי-האימוץ".
החלטתו של בית המשפט העליון - ברוב של חמישה שופטים מול שניים - להשאיר את ילד המריבה בחזקת הוריו המאמצים הפכה החלטה קודמת שלו מאוגוסט האחרון וברור לכל שהיא מסמלת את קיצה הזמני בלבד של המחלוקת המשפטית, המוסרית ואולי גם הפוליטית שעוד תשוב ותעסיק את מערכת המשפט. ולא רק אותה.
בעוד עשרות מקרים דומים נותרים מאחורי דלתיים הסגורות, חשף מקרה זה את הבעייתיות בהליכי קבלת ההחלטות במשרדי רשויות הרווחה, המופקדות על הרשאות האימוץ, ואת שיקול הדעת המנחה אותן והשלכותיו על התפישה והתודעה החברתיות והממסדיות. האם ניתן יהיה למנוע הישנות של מצבים דומים?
לפני שנים רבות, בנסיבות דומות אך לא זהות, אישה חולת נפש כשלה בתפקודה כאם ואחותה הרווקה ביקשה לגדל את ילדיה. היא נתקלה בחומה האטומה של עובדי השירות למען הילד, שהגדילו לעשות ופיצלו את הילדים בין שתי משפחות אומנה שונות. האחות עתרה במהירות לבית המשפט והצליחה להוכיח שביכולתה לשמש אם לילדי אחותה ולקבל פסק דין בהתאם.
את הכעס והזעם שהפגינו כלפיה פקידות הסעד של השירות למען הילד לא אשכח לעולם. אותן עובדות ציבור הציגו לראווה מרכולת של יוהרה והתנשאות כנגד מישהי, שמוצאה ממשפחת עולים המוגדרת כאוכלוסיה חלשה, שהעזה לצאת נגד חוות דעתן ה"מקצועית".
במצב החוקי הנוכחי, לרשויות הרווחה יש סמכות כמעט בלתי מבוקרת להחליט מהי "טובת הילד". בעוד שבשאר תחומי דיני המשפחה סמכותן של פקידות הסעד מוגבלת להגשת תסקירים, המהווים המלצה בלבד לבית המשפט המקיים את הדיון מול שני הורים, הרי שלעובדים הסוציאליים המופקדים על נושא האימוץ יש כוח לקבל החלטות שתוצאותיהן הרות גורל, ומרגע שהוצאו אל הפועל הסיכוי לשנותן הוא נמוך ביותר.
הילדים מועברים לאמנה למטרות אימוץ בגילאים רכים, מתוך ידיעה שהזמן החולף הוא בעל משמעות קריטית: לא פעם נאלץ בית המשפט לתת חותמת הכשר לעוול שכבר נעשה ובלבד שלא לזעזע שוב את עולמו של הילד, גם אם ברור שמראש לא היה מקום להוציאו מביתו או להעבירו למשפחה אומנת. אגב, את הזמן שחלף עד שהדודה פנתה לבית המשפט אין לזקוף לחובתה: בהליך הראשון של הכרזת הילד כ"בר-אימוץ" לא היה לה כל מעמד משפטי, מה גם שעל פי חוק האימוץ והתקנות המסדירות את הדיון בנושא, מרגע שהילד הוכרז כ"בר-אימוץ" אין להורים הביולוגיים או למשפחת המוצא מעמד משפטי ודבריהם אינם נשמעים בהליכים בבית המשפט.
כותבת שורות אלה, העומדת מהצד השני של הדלתיים הסגורות, תתהה לעד מדוע הושתק רצונה של דודתו של הפעוט לאמצו. באיזו זכות או טענה מנעו ממנה רשויות הרווחה לשטוח את טענותיה ולשכנע את בית המשפט כי היא המתאימה לשמש לפעוט כאם? האם ייתכן שמשום שהעובדות הסוציאליות לא ראו בה משפחה ראויה ומתאימה, מסיבות שהשתיקה יפה להן?
הפתרון למניעת הישנותם של מקרים כואבים כאלה טמון בשינוי נוסח החוק, כך שגם עמדת המשפחה הביולוגית המורחבת תשמע ויותר לבני המשפחה לצרף חוות דעת מקצועית שתעמוד כנגד עמדת ההורים הביולוגיים וההורים המאמצים ובוודאי כנגד עמדת פקידות הסעד. כעת המשפחה המורחבת מהווה את החתיכה החסרה בתמונת האימוץ, שנדמה שהיא מצוירת מבעד לעיניהם של עובדי השירות למען הילד, שלא תמיד רואות למרחוק.
לפסק הדין בדיון הנוסף - היועמ"ש ואח' נ' עמותת 'טבקה - משפט וצדק לעולי אתיופיה' ואח'
* הכותבת היא עו"ד העוסקת בדיני משפחה.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.
למדור: דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.