דיון נוסף בפרשת אימוץ פעוט ממוצא אתיופי

המשנה לנשיא מ' נאור:

           במרכז ההליך שלפנינו עומד ילד קטן, שעוד מעט ימלאו לו שלוש. הילד נולד לאם ממוצא אתיופי, היא המשיבה בהליך, ולאב בלתי ידוע. למרבה הצער המשיבה לוקה בנפשה. היום, אחרי הליך משפטי ממושך שעל פרטיו עוד אעמוד, אין עוד חולק על כך שאין מנוס מהכרזה על הקטין כבר אימוץ הן כלפי האם, הן כלפי האב. השאלה העומדת במרכז הדיון היא האם יש לאפשר, בשלב זה, אימוץ של הילד על ידי אחת מדודותיו, אחותה של האם (שתיקרא להלן -הדודה) ובעלה או שמא יש לאפשר לבני הזוג המועמדים להיות המאמצים, אצלם נמצא הילד מאז יום 9.2.2012 להגיש בקשה לאמצו. הדברים עשויים להיראות, והיו בהליך שלפנינו דגשים על כך, כמחלוקת בשאלת עדיפות "קשר הדם". לעתים התלוותה לכך בטיעונים לפנינו, לצערי, גם נימה עדתית. בטרם אצלול לפרטי ההליך הסבוך אבהיר, בקצרה, את עמדתי: לכתחילה, בעניין זה, ובכל עניין אחר של אימוץ יש בעיני עדיפות טבעית לקשר הדם, ולמשפחההמורחבת. כך הוא לגבי אימוץ ילדים ממוצא אתיופי, לגבי אימוץ ילדים ממוצא אשכנזי, מזרחי, או כל מוצא אחר. על כן, למשל, בקרות תאונה בה נספים הוריהם הביולוגיים של קטינים אך טבעי הוא שהדודים והדודות של הקטינים יאספו, קודם כל, את הקטינים לביתם, ואחר כך יפתחו, בעזרת שירותי הרווחה בהליכי האימוץ הנדרשים. גם שירותי הרווחה, באמצעות הפרקליטות, לא חלקו על כך שזה מהלך הדברים הטבעי והנכון. אלא שלכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים. בנסיבות העניין שבפנינו, ועליהן אעמוד בהרחבה, לא ניתן עוד לדעתי, ולאור חוות הדעת שהוגשו בתיק זה, להחזיר את הגלגל אחורנית ולקרוע את הילד מן המשפחה האחת שאי פעם היתה לו - בני הזוג המועמדים להיות המאמצים. צעד כזה בעיתוי הנוכחי, ולאור חוות הדעת שבפנינו, אינו עולה בקנה אחד, לדעתי, עם טובתו של הילד. הילד וטובתו עומדים במוקד הדיון שלפנינו. אכן, כפי שילמד הקורא לדעת, נחלקו הדעות בינינו בשאלה מהי טובתו של הילד, אך כולנו מונחים על ידי השאיפה שהכרעתנו תביא אך טוב לילד, בנסיבות הקשות של חייו.

           פסק דין בענייני אימוץ נשען על העבר, אך הוא צופה פני העתיד. הוא מתבונן בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. כשעוסקים בעתיד מדובר, תמיד, בהערכות בדבר מה שיהיה, ולא בקביעות בדבר מה שהיה. במוקד דיוננו עומד הילד, הילד כאדם, כפרט, ולא הילד כסמל של מאבק. הלוואי ולא ניכשל בהערכותינו לגבי טובתו. מי יתן והילד יראה אך טוב ואושר בחייו. זוהי תקוות כולנו, אף שנחלקו דעותינו. 

           ומכאן - לגלגוליו הסבוכים של ההליך.

           בקצירת האומר: לאחר גלגולים שונים בערכאות הדיוניות, אשר על פרטיהם אעמוד מייד, הונחה ההכרעה בדבר עתידו של הקטין לפתחו של בית משפט זה. בפסק הדין שניתן בערעור נחלקו הדעות: דעת הרוב (מפי חבריי השופטים י' עמית וע' ארבל) היתה כי יש לאפשר אימוץ של הילד בידי דודתו, וזאת במסגרת "אימוץ פתוח" כלפי האם. דעת המיעוט (חברי השופט נ' הנדל), היתה כי יש לדחות את הערעור, משום שאין מקום לאימוץ הקטין בידי דודתו. על עמדות השופטים אעמוד ביתר הרחבה בהמשך הדברים. 

           ביום 8.10.2013 קיבל הנשיא א' גרוניס את בקשת היועץ המשפטי לממשלה  לקיים דיון נוסף בפסק הדין. ביום 5.11.2013 שמענו טענות הצדדים.

           עתה אעבור לפירוט ההליכים העיקריים בהליך השיפוטי וגלגוליו עליהם למדתי בראש וראשונה מתיק בית המשפט לענייני משפחה, וממסמך נוסף שהגישה המשיבה. לקראת סיום אתייחס לבקשות שונות וראיות נוספות שהוגשו לאחר שמיעת הטענות ביום 5.11.2013.

רקע והשתלשלות ההליכים הרלוונטית

1.             הקטין נולד ביום 25.12.2010 למשיבה ולאב שזהותו אינה ידועה. מספר שנים לפני כן, בשנת 2006, אושפזה המשיבה במרכז לבריאות הנפש, שם אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. בשנים הבאות אושפזה המשיבה מספר פעמים נוספות, ובתקופות האשפוז הוגדרה כמסוכנת לעצמה ולסביבתה. במהלך הריונה, הפסיקה המשיבה על דעת עצמה את הטיפול התרופתי במחלתה, ובשלביו האחרונים של ההיריון אושפזה בכפייה, לאחר שהתקבל דיווח על מצבה מאחיותיה. בשבוע ה-35 להיריון הגיעה המשיבה לבית החולים. חרף המלצות הרופאים כי על המשיבה לעבור ניתוח קיסרי נוכח מיעוט מי שפיר, סירבה המשיבה לעשות כן. ימים ספורים לאחר מכן נולד הקטין טרם זמנו, ואושפז בפגייה. המשיבה נשארה בבית החולים עם התינוק, ואף ישנה במקום. בכך באו לידי ביטוי מסירותה ואהבתה של המשיבה לקטין. מסירותה של המשיבה לקטין ואהבתה אליו נוגעות ללב. אין במשיבה אשם. האשם הוא במחלה הקשה בה היא חולה. עם זאת, ואף שאין בה אשם, אין חולק כאמור היום על כך שהמשיבה אינה מסוגלת לגדל את הילד, וכי אין מנוס מלהכריז עליו כבר-אימוץ.

•  
• 2.             ביום 5.1.2011 התקיימה ועדה לתכנון טיפול במשרד הרווחה בהשתתפות גורמי הרווחה, המשיבה ואחותה הבכורה (שאיננה הדודה שבמוקד דיוננו). באותו מועד הציעה האחות הבכורה לקבל את הקטין לרשותה, אך המשיבה סירבה לכך (עמוד 4 להחלטת בית המשפט לנוער מיום 12.1.2011).

           על רקע מצבה הנפשי של המשיבה, נפתחו הליכים בבית המשפט לנוער לשם הוצאה זמנית של הקטין מחזקתה של המשיבה. במקביל, נידונה האפשרות להעביר את הקטין למי מאחיותיה הנוספות של המשיבה. אולם, באותה עת, דודותיו של הקטין לא הביעו עמדה נחרצת בשאלה אם ביכולתן לקלוט את הקטין. בדיון בבית המשפט לנוער בעניין העברת הקטין למסגרת חסויה ציינה אחת מאחיותיה של המשיבה, האחות ל', כי "אחותי הגדולה רוצה לעזור לה [למשיבה - מ"נ] לגדל את התינוק ולקחת אחריות אבל המשיבה לא תתן לה. עד עכשיו ויתרנו על החיים שלנו בשבילה. תינוק זה משהו מאד קשה. זה לוותר על החיים שלי. הייתי מוכנה אם היא [המשיבה - מ"נ] היתה נותנת לנו. הדבר היחיד שעוצר אותנו [המשפחה המורחבת - מ"נ] לא לקחת את האחריות הזו שאנחנו יודעות שלא נוכל לטפל בו לבד. תמיד המשיבה תגיד זה התינוק שלי. היא לא תתן לאחותי הגדולה לגדל אותו" (פרוטוקול הדיון מיום 25.1.2011 ב-תנ"ז 21439-01-11, עמוד 7, מול שורות 17-13; כן ראו פרוטוקול הדיון ב-תנ"ז 21439-01-11 מיום 23.3.2011, עמוד 15, מול שורות 7-3). כפי שצוין בהחלטתו מיום 25.1.2011, הבהיר בית המשפט לנוער לאחות ל' מה עלול להיות גורלו של הקטין אם המשפחה תתמיד בעמדתה לפיה היא תתקשה לקחת אחריות על הקטין: "כמו כן, אחותה של המשיבה [האחות ל' - מ"נ], פירטה את הקשיים של המשפחה לקחת אחריות על הקטין ואף שהובהר לה על ידי בית המשפט מה עלול להיות גורל הקטין בהמשך" (עמוד 8). בדיון בבית המשפט לנוער ביום 7.2.2011, ציינה האפוטרופא לדין של הקטין, כי המשפחה המורחבת חוששת מכך שהקטין יישאר אצל המשיבה (עמוד 11, מול שורה 3).

• 3.             בהתאם להחלטת בית המשפט לנוער מיום 25.1.2011, עם שחרורו מהפגייה, הועבר הקטין לבית תינוקות חסוי של השירות למען הילד, תוך קביעת הסדרי ראייה בינו לבין אימו.

• 4.             לאחר העברתו של הקטין לבית התינוקות נידונה שוב האפשרות להעבירו לאחת מאחיותיה של המשיבה. ביום 1.2.2011 התקיימה ועדה נוספת לתכנון טיפול במשרד הרווחה בה נכחו המשיבה ושתיים מאחיותיה (האחות ל' והדודה). באותו מעמד צוין כי עמדתן של אחיותיה של המשיבה הייתה ש"הן לא יכולות לקחת את התינוק תחת חסותן מבקשות שידאגו לו כי זה סבל נוראי לגדול עם אם במצבה של אחותן". האחות ל' ציינה כי "אנחנו לא רוצות לוותר על החיים שלנו אי אפשר לקחת אחריות כי אני אצטרך לוותר על החיים שלנו. שילך למשפחה שתדאג לו", ואילו הדודה הוסיפה "אני קראתי שכשילד חי בתוך משפ' שיש חולי הסיכון שלו להיות חולה יותר גבוה". בדיעבד, ציינה הדודה כי באותו מועד הסבירו השתיים לגורמי הרווחה כי יתקשו לגדל את הקטין באותו בית יחד עם המשיבה, אך לא הסתייגו מגידולו (דברי הדודה בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 25.6.2012, מול שורות 116-103).

• 5.             כפי שיפורט בהמשך הדברים, בעמדתן של אחיותיה של המשיבה בדבר עתידו של הקטין חלה התפתחות הדרגתית, אשר ראשיתה כאמור בתמיכתן בהעברת הקטין למשפחת אומנה. בהמשך, הביעו האחיות תמיכה בזכותה של המשיבה לגדל את הקטין, ולחלופין בפתרונות נוספים כדוגמת העברתו לידי הדודה; ולבסוף, הביעה הדודה רצון מגובש לאמצו.

• 6.             ביום 23.3.2011 הוכרז הקטין על ידי בית המשפט לנוער כ"קטין נזקק" על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. מספר חודשים לאחר מכן, דיווחה עובדת סוציאלית שטיפלה במשיבה, כי אין בכוונתן של הדודות לגדל את הקטין ביחד עם האם או בלעדיה (דיווח מיום 23.6.2011, נספח י לתגובת היועץ המשפטי לממשלה לבקשת רשות הערעור)). עם זאת, כחודש לאחר מכן, פנתה הדודה לעובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה של עיריית רחובות, עם "אמירה נחרצת של רצון לבדוק את האפשרות להיות אפוטרופוסית/מאמצת של בנה [של המשיבה - מ"נ]", אך ציינה כי טרם שוחחה על כך עם המשיבה עצמה. תגובתה של עובדת הרווחה לדברים הייתה כי "יש פה חשיבה אגואיסטית שלה ברצון שלה לאמץ אותו". עם זאת, לאחר שהדודה התעקשה על בחינת האפשרות לאמץ את הקטין, היא הופנתה להתייעצות עם עו"ס לחוק האימוץ הגב' אייזנברג. הגב' אייזנברג הבהירה לדודה כי עליה לשוחח עם המשיבה על הצעתה לאמץ את הקטין, ולהסביר לה כי משמעות הדבר היא ויתור על הזכויות ההוריות שלה כאמא. כמו כן, הוסבר לה כי היא צריכה לקבל את הסכמת המשיבה לאימוץ, וכי אם המשיבה תסכים, יהיה עליה לבוא יחד עם המשיבה לפגישה עימה (תרשומת שיחה מיום 18.7.2011; שהוגשה כנספח ב לתגובת המשיבה לבקשה לדיון נוסף). ככל הנראה, לא התקיימה בהמשך פגישה משולשת בין הדודה, המשיבה והגב' אייזנברג (עדותה של הגב' אייזנברג, עמוד 3 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 25.6.2012, מול שורות 100-96). 

           ביני לביני, דיווח פסיכולוג בית התינוקות בחודש אוגוסט 2011 כי בשל נסיבות ההיריון והלידה של הקטין; מחלת הנפש הקשה של האם-המשיבה; וגדילתו של הקטין שלא בתנאי משפחה, יש לראות בקטין כקטין בסיכון. המלצתו של הפסיכולוג הייתה לאפשר לקטין יצירת התקשרות עם דמויות קבועות שיגדלוהו לאורך כל חייו, על מנת להפחית את גורמי הסיכון לבריאותו הנפשית. על כן, המלצתו הייתה כי יש להעבירו לבית חם ומיטיב "ללא כל דיחוי נוסף".

• 7.             בהתאם להמלצת הפסיכולוג הנזכרת לעיל, הוגשו ביום 20.9.2011 בקשות לבית המשפט לענייני משפחה שעיקרן הכרזת הקטין כבר אימוץ בהתאם לסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן - חוק אימוץ ילדים) ללא צמצום תוצאות האימוץ, והעברת הקטין לבית משפחת אומנה עם אופק אימוץ (לפי סעיף 12(ג)(1) לחוק אימוץ ילדים, הקובע כי ניתן להעביר קטין למשפחת אומנה לפני הכרזתו כבר-אימוץ, אם הדבר מוצדק על-מנת למנוע נזק לילד). במסגרת הבקשה, צוין כי בתחילה הציעה הדודה כי הקטין יועבר למשפחת אומנה לטובתו שלו. כן צוין כי בהמשך, הציעה הדודה לשמש כמשפחת אומנהלקטין. אולם, מכיוון שמדובר היה בהצעה לשמש כמשפחת אומנה זמנית, כאשר הדודה אינה יודעת כיצד יגיב בן זוגה העתידי להיותה אם אומנת; ונוכח מצבה הנפשי של המשיבה והיסטוריית הקשר הבעייתי שלה עם אחיותיה, עמדתה של פקידת הסעד הייתה כי הצעתה זו של הדודה אינה ישימה, והדודה קיבלה את עמדתה (ראו גם: תיאור דבריה של הדודה לעו"ס לחוק האימוץ הגב' אייזנברג ביום 1.3.2011, כפי שהובאו בתסקיר השרות למען הילד מיום 5.9.2011). בסיכום הבקשה, צוין כי "אין איש מבני משפחתה המורחבת של המשיבה  אשר יכול ו/או מעוניין להוות עבור הקטין הורה קבוע ויציב" (פסקה 37 לבקשה להכריז על הקטין כבר-אימוץ; עמדה זו זהה לעמדת השרות למען הילד כפי שהובעה בתסקיר מיום 5.9.2011). 
•