האיש שם קץ לחייו לאחר שבמשך שנים נאבק ללא הצלחה לקבל ״שכר עידוד״ כמו יתר עובדי יחידתו. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור ילדיו והכיר במוות כפגיעה בעבודה.
באפריל 2011 התאבד אדם בן 48, אב לשניים. במכתב שהשאיר אחריו הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי מנהליו בשירות התעסוקה ועובדי היחידה בה הועסק. ביטוח לאומי דחה את דרישת ילדיו לקבל קצבת תלויים וגם תביעתם לבית הדין לעבודה נדחתה. לאחרונה הפך בית הדין הארצי את התוצאה.
המנוח, יליד 1963, עבד בשירות התעסוקה משנת 1992 ועד ליום בו שם קץ לחייו באפריל 2011. ילדיו של האיש, כיום בני 25 ו-23, הגישו תביעה לביטוח לאומי וטענו כי יש להכיר בהתאבדות כפגיעה בעבודה המזכה אותם בקצבת תלויים (הם היו קטינים בזמן האירוע).
הילדים ביססו את תביעתם על מכתב התאבדות שהותיר האב בו כתב שמי שאשם במותו הם חלק מעובדי שירות התעסוקה.
לאחר שנדחו בביטוח לאומי הגישו הילדים תביעה לבית הדין לעבודה. אך גם שם הם נדחו לאחר שנקבע כי לא הוכח ״אירוע מיוחד״ במקום העבודה שהביא להתאבדות.
בערעור טענו הבנים כי אביהם עבר התעמרות במקום עבודתו שבאה לידי ביטוי בסירוב לשלם לו שכר עידוד (ששיעורו כ-25% מגובה השכר) ללא הצדקה. עוד נטען כי הייתה התעלמות ממנו והעובדים החרימו אותו, יחס שהשפיע על תפקודו המקצועי.
לדבריהם, במשך שנים הוא פנה לגורמים שונים בבקשה לקבל את שכר העידוד בדומה לשאר עובדי היחידה אך זכה להתנגדות עיקשת נוכח החשש של העובדים האחרים שהכללתו ב״עוגת״ שכר העידוד תביא להקטנת חלקם.
הם הדגישו כי המצוקה המשמעותית שאליה נקלע אביהם במקום עבודתו היא שהביאה אותו לבצע את המעשה הנואש.
ביטוח לאומי טען מצידו כי אין להתערב בתוצאה שכן המנוח סבל מקשיים שונים במגוון תחומי חיים ולא הוכח כל ״אירוע מיוחד״ שקדם להחלטתו לשים קץ לחייו.
לא שולם דבר
אך השופטת סיגל דוידוב-מוטולה קיבלה את הערעור. היא הבהירה שעל פי הפסיקה על מנת שהתאבדות תוכר כפגיעה בעבודה יש להוכיח אירוע מיוחד ומוגדר הקשור בעבודה שבגללו התאבד העובד בסמוך לאחר מכן.
לדבריה, מכלול הראיות שהוצגו בפני בית הדין מלמד כי המנוח אמנם סבל מקשיים בתחומי חיים רבים אך עיקר מצוקתו בתקופה האחרונה לחייו היה שכר העידוד שאינו משולם לו.
בין היתר אחיו של המנוח העיד כי חבריו לעבודה סברו שדרישתו לקבל שכר עידוד עלולה לחייב אותם בהחזר רטרואקטיבי ולכן הם החרימו אותו. שיא ההשפלה היה כשבאופן קבוע העובדים סירבו להחשיב אותו כעשירי למניין לצורך תפילת מנחה תוך שהמתינו עד להגעת עובד נוסף.
האח הבהיר כי לאחר פניות מרובות הבהיר היועץ המשפטי של השירות כי המנוח אכן זכאי לשכר עידוד אך למרות זאת לא שולם לו דבר.
השופטת ציינה כי הוכח שהמנוח קיבל מכתב כשלושה שבועות לפני מותו בו שוב נדחתה בקשתו. אותו מכתב הוא ״אירוע מיוחד״ מבחינה נפשית שעשויה הייתה להיות לו השפעה משמעותית על המנוח.
היא הוסיפה כי בנסיבות אלה התיק אמור להיות מוחזק לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה. עם זאת, הורתה השופטת למוסד להודיע אם הוא עומד על מינוי מומחה או מסכים בנסיבות העניין לשלם למערערים את קצבת התלויים.
ביטוח לאומי חויב בהוצאות בסך 7,000 שקל.
השופטים לאה גליקסמן ומיכאל שפיצר הצטרפו לפסק הדין.
לפסק הדין המלא בתיק 43775-04-17
- ב״כ המערערים: עו״ד גיא כהן ועו״ד צביקה שכטר
- ב״כ המשיב: עו״ד יוסף פולסקי
עו"ד צביקה עוזרי
עוסק/ת ב-
תביעות ביטוח ונזקי רכוש
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין