מבוא
אדם תבע את חברו לדין, והנתבע שתק בחקירות ובמהלך המשפט, ולא רצה למסור את גרסתו. שתיקה זו מכונה בלשון החוק "זכות השתיקה". בדרך כלל הנתבע נוהג כך כדי שלא להפליל את עצמו בטעות. במאמר זה נראה האם ע"פ ההלכה יש מקום להתנהגותו זו במשפט, האם על פי דין תורה רשאי הנחקר לשתוק בעת החקירה, ומהי דעת ההלכה אודות שתיקת בעלי הדין בעת הדיון בעניינם בבית הדין ומחוצה לו.
שתיקת אחד מבעלי הדין בעת ויכוח המתעורר ביניהם
לפני שנדון אודות שתיקת בעל דין או נחקר בעת דיון בבית הדין ומהן השלכותיה ביחס לפסק הדין, ראוי לציין את מעלותיה של השתיקה בעת אחרת, והיא – השתיקה שקודם הדיון, שתיקה בעת הויכוח והדין ודברים שבין בעלי הדין.
בגמרא בכתובות דף יד ע"ב מובאת מחלוקת תנאים אודות שתיקה בעת מריבה, תנא קמא סבר: "כל פסול דקרו ליה ושתיק – פסול". ת"ק סבר שאדם שלא מוחה נגד אלו שמכנים אותו כפסול, משמע שמודה שהוא פסול, ואכן גם אנו נדון אותו כפסול לנישואין. יש שם שחולקים על ת"ק בדין זה.
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה כב פוסק כת"ק, וכך כתב: "כל שקורין לו ממזר ושותק וכו' חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהם אא"כ בודקין כמו שביארנו". מי שחבריו כינו אותו שהוא ממזר והוא לא הגיב להם, נראה מכך שאולי הוא אכן ממזר, ואסור להתחתן עמו, כשם שאסור להתחתן עם ממזרים.
הראב"ד שם מעיר על דברי הרמב"ם כך: "כל אלו שאמרו על שתוקיהן שהם פסולים, לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו בית דין נזקקין על החרפות שאדם מחרף את חבירו, כגון הקורא לחבירו עבד יהיה בנידוי, ממזר – סופג את הארבעים (קדושין כח ע"א), וזה ששתק ולא צווח לב"ד כבר הודה, אבל עכשיו – השותק על המריבה הוא המשובח, אלא אם כן קורין אותו שלא בשעת המריבה".
הראב"ד טוען שבימינו אנו, כבר לא דנים בדין תורה אדם שחירף או בייש את חברו ולא מענישין על כך, א"כ משובח הוא השותק בשעת ויכוח (שהרי ממילא הוא לא יוכל לתבוע את חברו, ולמה לו לכעוס ולצעוק). זוהי א"כ הסיבה שהוא שתק ולא צעק, הלכך אין לפסלו לנישואין בשל שתיקתו נגד חרפתו של יריבו.
דברי הראב"ד הנ"ל נפסקו להלכה גם ברמ"א באבן העזר סימן ב סעיף ד.
דברים דומים מוצאים אנו גם ברשב"א וברמב"ן, שם סוברים שמשפחה שהיא בחזקת כשירה אין לפסול את השותק בעת שמחרפים אותו, משום שכל מי ששותק יותר, נחשב בעינינו כיותר מיוחס, משום מעלת שתיקתו.
כן נראה גם מהגמרא בקידושין עא ע"ב: "כי האי דבדקי בני מערבא כי מינצו בי תרי בהדי הדדי חזו הי מינייהו דקדים ושתיק, אמרי, האי מיוחס טפי. אמר רב – שתיקותיה דבבל היינו יחוסא ". הגמרא אומרת, ששתיקה מורה על ייחוס טוב, ומי ששותק ראשון בעת המריבה, ייחוסו גדול משל חברו.
העולה מהדברים עד כה הוא, ששתיקה בעת הויכוח, קודם הגיעם של בעלי הדין לבית הדין, הרי היא משובחת ומורה על מידותיו הטובות ויחוסו הנעלה של השותק (אלא אם כן דבריו או ויכוחו יועילו להשתקת המריבה).
שתיקת בעל דין בעת הדיון כאשר חברו טוען עליו טענות
שתיקתו של אחד מבעלי הדין מול טענותיו של חברו, כאשר השני טוען כנגדו, מצריכה כמובן התייחסות שונה לחלוטין. אמנם לפני הגיעם לבית הדין ראוי להם לעיתים לשתוק ולא להשיב זה לטענותיו של חברו (כמובא לעיל), ואולם בית הדין הוא המקום לטעון ולהשיב. חוסר תגובה מצד בעל דין מול טענותיו של חברו מעוררת תמיהה, שמא אין לו מה להגיב, שמא בעל דינו הוא הדובר אמת. בעת כזאת לא נתלה את שתיקתו של הנטען במידותיו הנעלות.
בכגון זה נזכיר את הכלל הידוע לכל אחד, והוא – "שתיקה כהודאה", מי ששותק ולא מגיב, משמע שהוא מודה לטענותיו של חברו (כלל זה מובא גם ברמ"א בחושן משפט סימן פ סעיף א בשם תשובת הרא"ש וכן שם סימן פא סעיף ב).
מעניין לציין את דין הרמ"א (סימן פא סעיף ז) בשם המרדכי אודות דין שתיקה כהודאה: "מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חברו בפני אבי הבן, ואבי הבן שתק, שתיקה כהודאה דמיא , ואע"פ שלא דיבר האב כלום, דהוי ליה לאב לאסוקי אדעתיה ולמחות". האב חייב לשלם לאותו מלמד שילמד עם בנו, משום ששתק בעת ההצעה, והוי כהודאה מצידו בהסכמתו ללימוד ובחובתו לשלם עבור כך.
על כל פנים, עולה מהנ"ל, שבעל דין ששומר לעצמו את זכות השתיקה מול טענות יריבו, דנים אנו את שתיקתו כהודאה בטענות בעל דינו, אלא אם כן ישנה סיבה אחרת שבה ניתן לתלות את שתיקתו.
מתי אין השתיקה מסמלת הודאה
יש לציין שלא בכל מצב שתיקתו של בעל הדין בפני טענות חברו הרי היא כהודאה, משום שלפעמים יתכן שישנה סיבה נוספת לשתיקתו, כגון ששותק כדי לחשוב בליבו מה לומר וכד', ואז אין שתיקתו מהווה הודאה. כן מובא מפורשות בש"ך חושן משפט סימן פא ס"ק יז.
שתיקת בעל דין (הנתבע) מול שאלות הדיין
שתיקה מול שאלות הדיין מסמלת רמאות. כך הבין הרא"ש בתשובותיו כלל קז סעיף ו. השותק בעת דרישותיו וחקירותיו של הדיין במקום שידבר, שיסביר, שיצדיק את דבריו, אין שתיקתו מתקבלת. שתיקתו בעת הזאת מעוררת חשד בלב בית הדין שמא רמאי ניצב לפנינו.
בדבריו שם דן הרא"ש בדין תורה שהיה בין שני בעלי דין, בין ר' שלמה לר' ישראל, וכך מספר הרא"ש בתוך דבריו לאחר שמביא כל הדין ודברים שהיה בין הצדדים: "ואחר טענות הללו התחילו הדיינים לדרוש ולחקור כדי לעמוד על אמת הדבר וכו'. השיב רבי ישראל שאין לו להשיב על התביעה זו כי כבר השיב עליה, ועל התביעות הבטלות שתבע לו אין לו מה להשיבו יותר. עוד שאלוהו הדיינים וכו' והשיב רבי ישראל שאינו חייב להשיב על זה וכו'. עוד שאלוהו שיאמר להם אם פרע לר' שלמה זה המעות וכו' והשיב רבי ישראל ואמר שאינו חייב להשיב על זה. עוד שאלוהו וכו' והשיב שאין לו להשיב יותר ממה שהשיב".
עוד כמה שאלות מובאות שם ברא"ש ששאלו הדיינים את ר' ישראל ולא חפץ להשיב להם תשובה.
ר' ישראל ביקש לשמור על "זכות השתיקה".
וכך הגיב הרא"ש לשתיקתו זו: "וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין, ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמיתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה וכו', ואם יסתלק מן הדין היינו זכות וכו', על זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלתו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש את דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו באומד הדעת, אע"פ שאינו יכול לברר שקרו בבירור ובפירוש, מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח היא ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה וכו'".
לדבריו, הנתבע חייב להשיב על מה שנשאל, ואם אינו רוצה להשיב יהיה הדבר לחובתו.
מדברי הרא"ש נמצאנו למדים שבעל דין השותק בעת שנשאל שאלות ע"י בית הדין, על הדיינים להתייחס לעניין כאילו השיב הבעל דין על שאלותיהם ונמצא שקרן בטענותיו, ויכולים לחייבו בדין ע"פ אמדן דעתם, למרות שחסר בעצם הבירור.
התובע שומר על זכות השתיקה
יש להדגיש שכל הנ"ל אמור באופן שהנתבע הוא זה ששומר על זכות השתיקה ולא משיב לשאלות הדיינים, ואז יכולים הדיינים לדון ע"פ אומד דעתם כאילו השיב על דבריהם ונמצא שקרן, ואולם אם התובע הוא זה ששומר על זכות השתיקה, אין כלל בעיה בעניין, ויכולים הדיינים להסתלק מהדיון ויפסיד הלה את תביעתו.
אם התובע בעצמו לא רוצה לטעון, אנו לא נעשה את העבודה בשבילו. כן מודגש בתשובת הרא"ש שם וכן ברא"ש בסנהדרין פרק ד סימן א.
שתיקת בעל דין מסיבות אחרות
לעיתים קורה שמתוך התרגשות או כעס נעתקות המילים מפיו של אחד מהצדדים בדיון, ואינו יכול לבטא טענותיו כפי שמסודרות בראשו. תופעה זו יכולה לגרום לבעל דין לשתוק ולא להגיב מול שאלותיו של הדיין או מול טענות חברו. האם גם אז נדון את השתיקה כרמאות או כהודאה, או שמא אז תזכה שתיקתו להתייחסות מקילה יותר.
השולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ט) הביא את דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין כא , יא ומקורם בירושלמי) ביחס למצב זה: "ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום 'פתח פיך לאילם', וצריך להתיישב בזה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים".
כאשר מבחין הדיין ששתיקתו של בעל הדין נובעת מהתרגשות, כעס וכד', אין להתייחס לשתיקתו זו כמעוררת חשד או כהודאה, אלא אדרבא, יש לתמוך באותו בעל דין, להרגיעו, לעזור לו קצת לסדר טענותיו ולתת לו את הזמן והתנאים הדרושים כדי שיוכל לבטא את דבריו באין מפריע.
שתיקה אינה כויתור
למרות שקבענו לעיל, שבעל דין ששותק מול טענות חברו- נחשבת שתיקתו כהודאה באותן טענות, עדיין אין שתיקתו מהווה ויתור על ממון שודאי שייך לו. הדוגמה לכך היא – מלווה ששותק בפני הלווה, ואינו תובע ממנו את חובו שחייב לו.
מקורו של דין זה הוא בגמרא בכתובות קד ע"א ונפסק להלכה גם בשולחן ערוך חושן משפט סימן צח סעיף א, וכך כתב השולחן ערוך שם: "כשהמלווה מוציא שטרחוב מקויים אומרים ללווה שלם – אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו וכו'". אפי' שהמלווה לא תבע את חובו במשך זמן רב, אין אומרים שהוא מחל על חובו.
הרמ"א שם מוסיף שאפי' אם שתק המלווה בעת שחילק הלווה כל רכושו לבניו, ולו (למלווה) חילק הלווה רק קרקע אחת קטנה, בכל זאת אין שתיקתו מול מעשי הלווה כוויתור על חובו.
שטר ישן (שטר שמועד הפירעון שלו עבר מזמן)
הרא"ש (בתשובות הרא"ש כלל פה סימן י) מוסיף עוד דין ביחס לשתיקה זו. שם כתב ששטר ישן שמגיע לבית הדין, שתאריך פירעונו עבר מזמן ולא תבעו המלווה עד עתה, יש על הדיין לדרוש ולחקור היטב שטר זה, מהי הסיבה ששתק המלווה עד עתה, משום שיתכן שעצם זה שתובעו רק עתה הוי משום רמאות כלשהי מצד המלווה. כן פסק גם השולחן ערוך שם סעיף ב.
עולה מהדברים, ששתיקתו של אחד מבעלי הדין אינה כוויתור ואינה יכולה לגרום שיפסיד מה ששייך לו ללא ספק, ואולם ראוי שיבדקו הדיינים מה גרם לו לשתיקתו זאת, האם אין בה משום תרמית מסויימת.
דין ישראלי
מאת: מערכת PsakDin
זכות השתיקה והזכות לחסיון מפני הפללה עצמית
במשפט הישראלי מבחינים בין זכות השתיקה לבין הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית.
סעיף 47 לפקודת הראיות הדן בזכות החסיון מפני הפללה עצמית קובע :
"(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט."
זכות השתיקה, מעוגנת בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק") הקובע:
" (א) הנאשם רשאי לנהוג באחת מאלה:
(1) להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד;
(2) להימנע מהעיד.
(ב) בית המשפט יסביר לנאשם כי הוא רשאי לנהוג כאמור בסעיף קטן (א) ואת תוצאות הימנעותו מהעיד כאמור בסעיף 162.
(ג) ..."
הזכות לחסיון מכוח סעיף 47 (א) לפקודת הראיות כפופה לסייג הקבוע בסעיף 47 (ב) לפקודת הראיות, לפיו נתונה לבית המשפט סמכות לדחות בקשה ליהנות מהחסיון ולחייב את העד להשיב לשאלה מפלילה, אולם לא ניתן יהיה לעשות שימוש בתשובתו המפלילה במשפט בו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית בה מן הראיה היא יסוד מיסודותיה.
גם זכות השתיקה אינה מוחלטת, שכן בסעיף 162 לחוק נקבע, כי הימנעות נאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע.
בע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל אומרת כבוד השופטת בייניש:
"אל מול זכות השתיקה של החשוד והנאשם, הזכות להיוועץ בעורך-דין והזכות להליך הוגן, עומדים אינטרסים ציבוריים חשובים כגון הלחימה בפשע, הגנה על בטחון המדינה ושלום הציבור, חשיפת האמת, ואף הצורך להגן על זכויותיו של קורבן העבירה שנפגע בעקבות המעשה הפלילי. לפיכך, נדרשת מלאכת איזון עדינה ומורכבת בין מגוון זכויות, ערכים ואינטרסים מתחרים, בהתאם לערכי שיטתנו המשפטית ולפי גדריה של פיסקת ההגבלה ..."
בפסיקה נקבע, כי זכות השתיקה היא הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית, בצורתה ה"מוחלטת" - שלא לפצות פה ולא לומר דבר. (רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' משה אריאל).
בבג"צ 6319/95, 6836/95 יוסף חכמי נ' דוד לוי נקבע, כי : "זכות השתיקה באה כדי למנוע מאדם להיקלע לטרילמה בה הוא מטלטל בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת לבין החולשה האנושית לשקר כדי להציל את עורו, לבין הסתבכות בביזיון בית המשפט עקב סירובו להעיד. כל אלה נמנעים על ידי זכות השתיקה."
משפט אזרחי
ב- א 7671/04 נשאלה השאלה האם יש מקום לעכב את ההליכים בתביעה האזרחית בשל הליך פלילי המתנהל נגד המשיב באותו עניין.
נקבע,כי אין מקום לעכב הליך אזרחי כל אימת שמתנהל לצידו הליך פלילי, ואולם אם זכות של מתדיין עלולה להפגע, התשובה עשויה להשתנות. ברע"א 5381/91 חוגלה שיווק בע"מ ואח' נ' משה אריאל, הבהיר בית המשפט מה הן זכויות המתדיין עליהן יש להגן, וציין כי מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסויים, דינו של הנאשם ככל אדם, כלומר: עומדת לו הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית אך לא עומדת לו זכות השתיקה. דהיינו: לא עומדת לבעל דין בהליך אזרחי זכות השתיקה נשוא סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא רק הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית מכח הוראת סעיף 47 לפקודת הראיות. (ר' גם ע"ש 1248/04 שם נקבע, כי זכות השתיקה אינה חלה בהליך אזרחי).
כיוון שכך, נקבע כי במקרה הנדון אין המבקש יכול לשתוק ממסירת טענות ההגנה אשר עומדות לו לטענתו בהליך האזרחי באופן גורף, ואין הוא מוגן מגילוי קו הגנתו. מאידך באשר לחשש מהפללה עצמית, יכול המבקש לעשות שימוש בחסיון זה ולהמנע מגילוי כל ראיה במשפט האזרחי העלולה להפלילו במשפט הפלילי.
סיכום
מאת: מערכת PsakDin
הכלל במשפט העברי הוא :שתיקה כהודאה". בעיקרון, נתבע השותק בעת שנשאל שאלות ע"י בית הדין, על הדיינים להתייחס לעניין כאילו השיב הבעל דין על שאלותיהם ונמצא שקרן בטענותיו, ויכולים לחייבו בדין ע"פ אמדן דעתם. גם התובע אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, שכן אם ישמור בעת הדיון על זכות השתיקה, יכולים הדיינים להסתלק מהדיון, והלה יפסיד את תביעתו. ועם זאת, כפי שראינו, ישנם מקרים שבהם לא תשמש השתיקה לרועץ, כך למשל כאשר שתיקת בעל הדין בעת הדיון נובעת מלחץ והתרגשות, בית הדין לא יתייחס אל השתיקה כאל הודאה, אלא להיפך- יתמוך בבעל הדין וירגיעו.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
לאזכורים נוספים
* ר' יצחק צבי אושינסקי (דיין) נחשב למורה בכיר וגדול בתורה, משמש כדיין בבית הדין בירושלים, ומחברם של ספרים בנושאי הלכות אבלות, כספים וקהילה.
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[1] מתוך פרויקט : "פרחי שושנים- שולחן ערוך", המופעל בלשכות עורכי הדין באנגליה, קליפורניה וניו-יורק כקורסים להשתלמות עורכי-דין שם. ר' האישורים של לשכות עורכי הדין הנ"ל: http://www.legalcredits.com/LawSociety.pdf, http://www.legalcredits.com/approval.htm
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.