החלטה בתיק ע"ש 001248/04

1 .         ההליכים בין הצדדים:

המבקשות הגישו ערעור כנגד החלטות המשיב בהשגה לפי סעיף 82 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו- 1975, (להלן: "החוק") אשר דחה את השגתן על שומות לפי מיטב השפיטה שהוצאו להן בגין תקופות הדיווח שבין מרץ 2003 לאוג' 2003.

בנימוקי הערעור נאמר כי השומות אינן מפורטות, אינן מוסברות ואינן מנומקות.

עוד נאמר כי השומות הוצאו בחוסר תום לב ומטעמים זרים והן שרירותיות ואינן סבירות.

כמו כן, טענו המבקשות כי הן ניהלו את ספריהן על פי דין בהתאם לעצת יועצים מקצועיים.

2.         הבקשה שבפניי:

המבקשות הגישו שתיהן בקשה להקפאת ההליכים האזרחיים עד תום בירורו של הליך פלילי מקביל.

בבקשה נאמר כי המשיב הגיש כתב אישום כנגד המבקשות וכנגד מר לוין, אשר המשיב טוען לגביו כי היה מנהל פעיל בהן - טענה המוכחשת.

כתב האישום אשר הוגש כנגד המבקשות יחד עם מספר נאשמים אחרים, מייחס למבקשת 1 עבירה של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לה לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק ובכוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.

למבקשת 2 מייחס כתב האישום ניכוי מס תשומות אשר נבע מ- 17 חשבוניות שהוצאו שלא כדין באמצעות מר לוין, כאשר העבירה זהה לעבירה אשר יוחסה למבקשת 1.

המבקשות טענו כי נכפתה עליהן התמודדות כפולה שהיא רב חזיתית, במישור האזרחי, וחזית חדשה במישור הפלילי.

ההליכים הינם הליכים מקבילים הנובעים מתוך מערכת עובדתית אחת.

המבקשות טענו כי במישור הפלילי קמה להן זכות השתיקה, הזכות להימנע מהפללה עצמית, הזכות שלא להשיב לכתב האישום והזכות לא לחשוף את קו ההגנה עד פרשת ההגנה.

במישור האזרחי לא קיימות זכויות אלה והוא מנוהל באופן הפוך תוך פירוט כל טענות וראיות ההגנה, הגשת תצהירים וחקירה נגדית. כל זאת בשל אותן נסיבות עובדתיות. יש בכך כדי לפגוע פגיעה חמורה בזכויותיהם החוקתיות של המבקשות.

המבקשות הפנו לסמכותו של בימ"ש על פי תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לדחות דיון אם היה סבור כי למען הצדק ראוי לעשות כן.

המבקשות הפנו לסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), אשר קובע את זכותו של אדם להימנע מפני הפללה עצמית.

ניהול דיונים במישור האזרחי במקביל למישור הפלילי פוגע וחותר תחת זכותן הבסיסית של המבקשות לקיומו של הליך הוגן.

המבקשות טענו כי קיומו של הליך אזרחי מאיין את זכויות הנאשם כאמור לעיל בהליך הפלילי.

במאזן הנוחות נמצא לטענתן כי המדינה לא נפגעת ואילו המבקשות כורעות תחת הנטל שמעמיסה עליה המדינה, והן נדרשות כעת לוותר על זכויות חוקתיות בשל גחמת המדינה, אשר יכולה היתה להגיש כתב אישום ורק לאחר מכן לנהל דיון שומתי.