אדם חותם עם פקיד שומה על הסכם, במסגרתו מסכמים על שיעור המס שישלם בגין הכנסה שקיבל תמורת התחייבותו שלא להתחרות בעסק שממנו הוא פרש. באילו מקרים יוכל פקיד השומה לבקש לפתוח את ההסכם לאחר מספר שנים ולשנות את תנאיו?
השאלה שבכותרת נדונה לאחרונה ע"י בית המשפט המחוזי בת"א בעניינו של אילן שילוח – יו"ר קבוצת הפרסום "מקאן תל אביב".
עם פרישתו של שילוח מחברת "מקאן אריקסון", הגיעו הצדדים להסכם פרישה, במסגרתו התחייב שילוח שלא להתחרות בחברה (תניית אי-תחרות), ובתמורה לכך תשלם החברה לשילוח עשרות מיליוני שקלים.
שילוח הגיע להסכמה עם פקיד השומה לגבי מהות ההכנסה (התקבול שקיבל בגין תניית אי-תחרות) ושיעורי המס החלים עליה, שילם את המס ופעל בהתאם להסכם הפרישה ולהסכם עם פקיד השומה.
בחלוף 4 שנים, פקיד השומה פתח את ההסכם וטען כי על שילוח לשלם שיעורי מס כפולים משיעור המס ששילם שילוח במסגרת ההסכם עם פקיד השומה, וכי חלה טעות בהסכם שנחתם עמו.
האם פקיד השומה פעל כראוי?
העמדה המקובלת היא כי הסכמים יש לכבד, במיוחד כשמדובר בהסכם עם רשות שלטונית, ורק במקרים נדירים וחריגים יש לאפשר את פתיחת השומה על ידי פקיד השומה.
על הדעה הרווחת בפסיקה ניתן ללמוד מדבריו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שציין בפרשת אדרס (ד"נ 20/82) כי "דיני החוזים לא באו אך להגביר היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים – ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו – כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם".
מנגד, פקודת מס הכנסה מסמיכה את פקיד השומה לבקר את איכות ותוכן הסכמים שנחתמו עם נישומים ולפתוח את השומה מחדש. בבסיס הסמכה זו עומד הרצון שאדם ישלם מס אמת ומניעת תשלום מס מופחת אשר פוגע בכלל הציבור ולא רק בפקיד השומה. כמו כן, מאחורי הסמכה זו עומד גם הצורך לנהל מנגנון פיקוח ובקרה של מנהל רשות המיסים לשם הבטחת תקינות מנהלית.
חרף הסמכות הרחבה שהדין מקנה לפקיד השומה, הפסיקה הרווחת מפרשת בצמצום את סמכותו של פקיד השומה לפתוח שומות. עמד על כך שופט ביהמ"ש העליון (בדימוס) סלים ג'ובראן בפסק דין שניתן לפני כתשע שנים (ע"א 976/06), כשציין כי "סבור אני כי את סמכות הנציב לפתוח שומה על פי סעיף 147 יש לפרש בצמצום ולהתירה רק בנסיבות מיוחדות וחריגות. מרגע ששומה הפכה לסופית לנישום קיים אינטרס להסתמך על השומה, ופתיחת שומה זאת על ידי הנציב תיעשה רק כאשר השיקולים והאינטרסים הציבוריים יצדיקו פגיעה בהסתמכות זו.
בהמשך אותו פסק דין צוין כי "סעיף 147 לא נועד לפתוח שומה כאשר הפתיחה נובעת אך ורק ממחדלו של פקיד השומה מטיפול בשומת הנישום, וכאשר לא התקיימו כל נסיבות מיוחדות אחרות הרובצות לפתחו של הנישום, ואשר יצדיקו את פתיחת השומה". זאת אומרת, צריך שיתקיימו שני התנאים: גם טעות של פקיד השומה וגם נסיבות מיוחדות.
בעניינו של שילוח, בית המשפט קבע כי מקרים בהם הפרש המס גבוה מאוד מצד אחד, ולא מוּצה הבירור העובדתי המתבקש בעת כריתת ההסכם מצד שני, מצדיקים את פתיחת הסכם השומה ושינויו. בית המשפט אף קבע, בין היתר, כי בדיעבד שילוח לא התנתק לחלוטין מהפירמה והמשיך לתת שירותים לפירמת הפרסום.
התוצאה הייתה שמר שילוח נדרש לשלם מיליוני שקלים נוספים.
הסכמים יוצרים הסתמכות
ניתן לומר כי מצד אחד בתי המשפט דוגלים בעיקרון המנחה שהסכמים יש לכבד, כאמור. אולם, מהצד השני ניתן לראות שעיקרון זה אינו מוחלט, וישנם מקרים בהם בתי המשפט יבטלו הסכמים. הכל תלוי בנסיבות המקרה הספציפי.
עם כל הכבוד, לטעמי, בית המשפט שגה בקביעתו. באיזון האינטרסים שבין וודאות והסתמכות של נישומים על הסכמים שנחתמו עם הרשות לבין גביית מס אמת, לדעתי קיימת עדיפות ברורה לוודאות ולהסתמכות של נישומים על הסכמים שחתמו עם פקיד השומה.
כבתחומים אחרים, גם בתחום המיסים, אדם שחותם על הסכם מסתמך עליו ומתנהל על פיו, מצפה שהצד השני יכבד את ההסכם ויפעל על פיו. הנישום מקבל החלטות עתידיות על סמך אותו הסכם, ומרגיש "בטוח" להתנהל על פיו, כלכלית, עסקית, ואפילו רגשית. פתיחת ההסכם מחדש מערערת את יסודות ועקרונות המשפט.
כמו כן, בעיני אין ספק שאם המצב היה הפוך והטעות הייתה של הנישום, פקיד השומה לא היה מאפשר את פתיחת השומה והפחתת המס.
אני אף מעריך שלא נאמרה המילה האחרונה בנושא, ובמילים אחרות - המשך יבוא, בבית המשפט העליון.
* עו"ד ורו"ח גיא קונפורטי עוסק בתחום המיסים
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין