אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> החלת הדין האזרחי בבית הדין הרבני

החלת הדין האזרחי בבית הדין הרבני

מאת: מתת אלדור, עו"ד | תאריך פרסום : 27/06/2002 12:00:00 | גרסת הדפסה

החלת הדין האזרחי בבית הדין הרבני

עו"ד מתת פלסנר

בית הדין הרבני מחויב בהחלת הדין האזרחי באותן סוגיות "אזרחיות" הבאות בפניו. החלת הדין האזרחי לצד הדין העברי הינה בעייתית, וייתכן כי אף בלתי אפשרית בערכאת שיפוט, שעל פי תפיסת עולמה, מקור סמכותה הינו במחוקק האלוקי ולא במחוקק האנושי. המאמר מציג ומדגים את הבעייתיות הנוצרת במצב זה

 
 

מזה שנים שאנו עדים לתופעה של פגיעה בזכויות נשים בפסיקת בית הדין הרבני, תוך חריגת בית הדין מסמכותו במסגרת פסקי הדין הניתנים על ידו בתיקי גירושין ככלל ובתיקי רכוש בפרט. לא פעם מתעלם בית הדין מהוראות הדין האזרחי או שבוחר הוא למלאן תוכן משלו, תוך שמפרשן הוא לפי אמות המידה של המשפט העברי בעניינים שאינם "ענייני נישואין"[1]. בחלק מן המקרים, פונה האשה, אשר קניינה נפגע, לבג"צ, אשר אמר לא אחת את דברו ואף העביר תחת שבט ביקורתו את פסיקת בתי הדין הרבניים, תוך ביטול החלטותיהם.

אף שחלק מן הגורמים למתיחות בין המערכת האזרחית לבין המערכת הדתית ניתנים לייחוס לעצם קיומם של מוסדות שיפוטיים מתחרים בתחום דיני המעמד האישי, לב המחלוקת עמוק ויסודי הימנו[2]. קיים ניגוד בסיסי בגישותיהן ובתפיסותיהן של שתי המערכות שאינו ניתן ליישוב וספק אם ניתן הוא לגישור. למעשה, פועלות מערכות אלה במעגלים נפרדים הגם שמטבע עיסוקן במטרייה זהה הן מתנגשות תדיר זו בזו. לאמיתו של דבר, התנגשות זו הינה מתמדת ורצופה, כשמטעמים שונים – עיוניים ומעשיים כאחת – אין היא מובלטת בדרך כלל ע"י בתי המשפט ובתי הדין, אלא כשנשוא הדין צריך לכך[3].

אם כן, במדינת ישראל פועלות כיום במקביל שתי ערכאות שיפוט המוסמכות לדון בענייני המעמד האישי. מצב זה של כפילות – יוצר בעיות אינספור. ראשית, ניצבים בני הזוג המתדיינים בפני "מירוץ הסמכויות", הגורם להקצנה של הסכסוך, להארכה מיותרת של ההליכים ולמתן החלטות סותרות על ידי שתי הערכאות - דבר הפוגע בשלטון החוק. בעייה זו הינה בעייה ידועה, אשר נדונה רבות בפסיקה, אך טרם באה על פתרונה. שנית, ובכך אתמקד בחיבור זה, בית הדין הרבני מחוייב בהחלת הדין האזרחי באותן סוגיות "אזרחיות" הבאות בפניו. החלת הדין האזרחי לצד הדין העברי הינה בעייתית לכשעצמה וייתכן כי אף בלתי אפשרית בערכאת שיפוט, שעל פי תפיסת עולמה, מקור סמכותה הינו במחוקק האלוקי ולא במחוקק האנושי.

עיקר הקושי טמון בדרישה המופנית כלפי בתי הדין להחלה סימולטנית של הדין האזרחי לצד הדין העברי. מדובר ב"עולמות" זרים, השואבים כוחם ממערכות ערכים נפרדות, והמבוססים על אמות מידה שונות בתכלית. על כן, רבים הם המקרים בהם חורג בית הדין הרבני מסמכותו, בשל התעלמות מן הדין האזרחי[4], בשל אי החלת הדין האזרחי כסדרו[5] או בשל כך שממלא הוא את הוראות הדין האזרחי בתוכן ופרשנות משלו[6]. כך או כך, מובילה אותה חריגה מסמכות, לא פעם, לפגיעה בקניין של נשים במסגרת פסיקת בתי הדין הרבניים. הבעיה הינה בעיה מבנית, הניתנת לפתרון תוך יצירת שינוי בחקיקה; מטרת השינוי תהא בחלוקת הסמכויות בין המערכת האזרחית לדתית, כך שבתי הדין הרבניים ידונו בענייני גירושין ונישואין בלבד, בעוד שהערכאה האזרחית תדון בענייני המעמד האישי הנותרים; אמנם, ברי לכל, כי אין המערכת הדתית חפצה בויתור, ולו על סמכות מסמכויותיה, אלא, שרק בדרך זו תבוא אל קיצה דרך החתחתים בה צועדים זוגות רבים, בדרכם לסיום קשר הנישואין, וייתכן שתימנע הפגיעה בקניין של נשים.

במסגרת החיבור, בכוונתי לבחון את מקור הקושי הכרוך בהחלת הדין האזרחי בבית הדין הרבני. ראשית, אבחן את הנורמה הבסיסית החלה במדינת ישראל ואת שאיפת מערכת המשפט לאחידות נורמטיבית של השיטה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחקיקת הכנסת ובפרשנות שניתנה לה בפסיקת בית המשפט העליון. בהמשך, אבחן מה מקור סמכותו של בית הדין הרבני וכיצד תופס הוא את תפקידו השיפוטי, וזאת לצורך הבנת אמות המידה והערכים המיושמים בפועל בפסיקת בית הדין. לבסוף, יבחנו מידת התערבות בג"צ בפסיקת בתי הדין הרבניים, ותחולת חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 בפסיקתם.

הנורמה הבסיסית החלה במדינת ישראל

כאמור, במדינת ישראל פועלות במקביל שתי ערכאות שיפוט שונות בתכלית, הדנות לעיתים באותם הנושאים, כשלכל אחת מערכת ערכים עצמאית ונורמה בסיסית משלה. מטבעה של נורמה בסיסית שאין היא מתחלקת בבכורה עם נורמה בסיסית מתחרה[7]. בכל שיטה משפטית לא תיתכן אלא נורמה בסיסית אחת שהיא הנותנת תוקף לסדר המשפטי כולו. מטעם זה, אין המשפט הישראלי וההלכה היהודית יכולים לשמש בכתר אחד. אין זאת אומרת, כי ההתנגשות בין דין המדינה לבין הדין הדתי היא הכרחית. ההתנגשות ניתנת למניעה אם לכל אחד מדינים אלה יוקצה מרחב מחייה משלו. הפתרון המודרני למניעת התנגשות כאמור, הוא ההפרדה בין הדת למדינה[8]. לעניין ה"תחרות" והמתיחות בין הערכאות, סבר המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק, כי ניתן היה למנוע את "מירוץ הסמכויות" המוכר והידוע, שהינו חלק מהותי מאותה "התנגשות", על ידי שינוי דין הכריכה[9], כך שבית הדין הדתי ידון בענייני גירושין ואילו ביהמ"ש האזרחי ידון בשאלות של רכוש. אלא מאי, דין הכריכה קבוע בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953 והשינוי הוא למחוקק.

מהי אותה נורמה בסיסית החלה במדינת ישראל? ראיית חוקי הכנסת כקובעים את תוקפה של ההלכה במשפט הישראלי וכתוחמים את גבולות סמכותם של בתי הדין הרבניים מקובלת ללא עוררין על שופטי בית המשפט העליון[10]. אשר על כן, "שלטונו של החוק הדתי" יכול שיתקיים אך ורק באותו "שטח מחייה" ש"מקצה לו החוק האזרחי"[11]. הוא הדין ביחס לסמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים. בית המשפט העליון ער למקור הכפול (הדתי והאזרחי – מ.א.) לסמכותם של בתי הדין הרבניים אך אין הוא מתחשב, בכל הנוגע להיקף סמכותם, אלא במקור האזרחי[12]. בפרשת בורונובסקי[13] קובע השופט ח. כהן כי "החוק - מעשה החקיקה של הכנסת - מחייב לא רק את בתי-המשפט, כי אם גם את בתי-הדין הרבניים. "הדין" אשר לפיו דנים הדיינים, כמשמעות דיבור זה בסעיף 12 לחוק הדיינים, תשט"ו-1955, לא רק דין התורה במשמע: דינם לא היה דין, אילולא הסמכתם מפי המחוקק בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953". ויש לזכור, כי כאשר פועלים הרבנים בתוקף הסמכות שהוענקה להם ע"י המחוקק, הרי הם זרוע של השלטון וניתנים הם לפיקוח כמו רשויות מדינה אחרות[14].

אחידות נורמטיבית של כלל מערכת המשפט

כידוע, בידי בית המשפט העליון, ובעיקר בשבתו כבג"צ, הופקדה האחריות העליונה והסופית לפיתוח הלכתי במערכת המשפט. פרשנותו מחייבת את כל רשויות המדינה. ממילא מחייבת פרשנותו גם את בתי הדין שהמחוקק הפנה אליהם במפורש את הוראות החוק[15]. פרשנות ביהמ"ש העליון מחייבת את בתי הדין, בהיותה חלק אינטגרלי של החוק עצמו המוטל עליהם. הואיל והתעלמות מחוק טריטוריאלי, המחייב את בתי הדין, נחשבת כחריגה מסמכות, ממילא, התעלמות מן הפרשנות המחייבת, כמוה כהתעלמות מן החוק, והיא יוצאת מגדר של טעות גרידא [16]. החלת דין טריטוריאלי על כלל המערכת השיפוטית נובעת מן הרצון להשליט תוצאה אחידה עד כמה שאפשר[17]. מטרה חקיקתית זו יש לקיים, ואותה יש להשליט.

חוקים טריטוריאליים[18] המורכבים על הדינים הדתיים, דוחקים את רגלי הדין הדתי שאינו מתיישב עמם וחלים בכל ערכאה, דתית וחילונית גם יחד[19]. אין כל ספק, כי דין אזרחי, המעוגן בחוק והמופנה ישירות לבתי הדין הדתיים, מחייב את בתי הדין[20]. לא מן הנמנע, כי המטרה החקיקתית של הוראת חוק, כפי שתתפרש על ידי בית המשפט, תטיל את מרותן של הוראות חוק נוספות על בתי הדין. בהקשר זה, לא סביר, כי המחוקק התכוון להוציא את הנורמות הכלליות, בתחומים שאינם מיוחדים לענייני המעמד האישי, כשהעניין מגיע לפתחם של בתי הדין הדתיים. בעניינים אלה יש לתת עדיפות לאחידות הנורמטיבית, הן בכל הקשור להתנהגות הציבור והן בכל הנוגע למערכת השיפוטית[21].

כך למשל, מאז שנחקק חוק החוזים[22], הדרישה כי אדם ינהג בתום לב במגעיו עם זולתו מהווה דוקטרינה במשפט הארץ. הוראת סעיף 39 לחוק החוזים קובעת כי בקיום חיוב הנובע מחוזה חייב אדם לנהוג בתום לב, והוראת סעיף 61(ב) לאותו חוק מוסיפה ומשלחת את תום הלב אל כל תפוצות משפט ישראל. האם רואים עצמם בתי הדין הרבניים מחוייבים לפעול ע"י החלת עקרון זה תוך בחינת תום ליבם של המתדיינים בפניהם? בבג"צ שפיר[23], למשל, לא נזקקו בתי הדין הרבניים לבחינת "סטנדרט התנהגות" כלשהו, למעט בדיקת אלמנט "האשמה", אשר רבץ לפתחה של האשה. עקרון תום הלב חל על כל משפט ישראל, ומכאן שחל הוא גם בבית הדין הרבני וממילא על בית הדין לפסוק לאורו ולהחילו. כאמור, בית הדין הרבני מהווה רשות שיפוטית וככל רשות אחרת – חלים עליו חוקי המדינה כולם והעקרונות הנובעים מהם. בית הדין הרבני אינו פועל כישות עצמאית יחידה במערכת המשפט בישראל; הוא מהווה חלק מן השיטה כולה ועל כן מחוייב לפעולה במסגרת הדין החל בה.

בית הדין הרבני אינו רשאי להתעלם מחוקי המדינה, גם כאשר אלה אינם מחייבים אותו לדון על פיהם בתחום ענייני המעמד האישי שהוא מוסמך בהם[24]. בית הדין מוסמך אמנם, לעיתים ייחודית, להסדיר תחום מסוים של המשפט הישראלי, אך אין בית הדין יוצא מגדר ערכאת שיפוט ישראלית הנמצאת במסגרת הכוללת של המשפט הישראלי. בית הדין פועל במסגרת הדין הישראלי והמסגרת החקיקתית הכללית, ואין הוא פטור מן המצוות של הוראות הדין הישראלי[25]. אם הוראות החוק לא הופנו ישירות לבית הדין והן גם אינן קוגנטיות, אין הן מחייבות ישירות את בית הדין. אולם, הוראות אלה קובעות את גבולות ההתנהגות הנורמטיבית במשפט הישראלי[26]. למשל, בית הדין לא יהא רשאי לאסור את המותר. התערבות כזו מצד בית הדין תהווה פגיעה במרקם החוקתי של שיטתנו והשגת גבולם של המשפט החוקתי והאזרחי, מעבר לנדרש להסדר ההתדיינות בתחום סמכותו של בית הדין, במסגרת ענייני הנישואין והגירושין[27].

מקור סמכותו של בית הדין הרבני

בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית, שהוקמה מכוח דבר חקיקה[28]. בתי הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, מחוק המדינה, אשר העניק להם סמכות זו[29]. כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה, מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה סמכויות טבועות. אלה הם כללי הצדק הטבעי המחייבים כל רשות שיפוטית לרבות בתי הדין הרבניים[30]. שמירה על כללי הצדק הטבעי היא אך אחת ההגבלות המוטלות על הסמכות הטבועה. אין זו ההגבלה היחידה[31].

למעשה, קיימת התעלמות מצד דייני בתי הדין הרבניים באשר למקור סמכותם הממלכתי[32]. כתב על כך מי שכיהן כחבר בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה דיכובסקי: בתי הדין הרבניים דנים, כידוע, לפי דין תורה. לפי התורה, סמכותם של בתי הדין היא בלתי מוגבלת, בהיותה נובעת מן המחוקק האלוקי, ולא מן המחוקק האנושי. בתי הדין מצאו לנכון שלא להתייחס לנושא הסמכות, עקב השקפתם כי סמכותם נובעת מגבוה ולא מחקיקה אנושית. הזדקקות לדיוני סמכות עפ"י החוק מהווה כעין הודאה בסייגים שתחם המחוקק האנושי, בניגוד לדין תורה[33]. בחשיבה הדתית ובפסיקה הרבנית קיימת מידה רבה של התעלמות מן המשפט הישראלי כולו, ובולטת טינה כלפי מערכת השיפוט האזרחית[34]. נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון, השופט י. כהן, אף הגיע למסקנה, לפיה: "העובדה של קיום מדינת ישראל לא הטביעה את חותמה במידה משמעותית על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים ולא פעם מתעורר הרושם שנעשה אף מאמץ מכוון להתעלם מקיום המדינה"[35].

הקונסטרוקציה המשפטית, על פיה פועל בית הדין כיום, במסגרתה מפעיל בית הדין בכל עניין ועניין, למעט בעניינים בהם מכוונת כלפיו הוראת חוק מפורשת, את המשפט העברי – אינה מבוססת כלל ועיקר[36]. החלת המשפט העברי בבית הדין הרבני גם בעניינים "אזרחיים" רגילים עשויה ליצור "קטיגוריות סיוטיות", שכל שיטת משפט צריכה להמנע מהן. אולם, בתי הדין הרבניים אינם מוכנים לעשות שימוש בדוקטרינות הפנימיות שלהם, לשם הכרה או קליטה של הלכות אזרחיות (כמו למשל, הלכת שיתוף נכסים) במשפט העברי[37]. על התופעה הכללית עמד השופט ח. כהן[38], בציינו: "לעתים נדירות ביותר מוצא אתה בפסקי-הדין הרבניים איזכור של חוק הכנסת או של חוק מתקופת המנדט - והוא כשהתעוררה שאלת סמכותו של בית-הדין להיזקק לעניין שהובא לפניו... אבל לשוא יגעתי ולא מצאתי הסתמכות על חוקי המדינה לגופם של העניינים שעמדו להכרעה; חוק שיווי זכויות האשה, למשל, הוא בבל ייראה ובבל יימצא".

מנגד, סבור ד"ר אשר מעוז[39], כי הדיינים אכן מתייחסים לחקיקת הכנסת, לעניין מקור סמכותם של בתי הדין הרבניים, ומסיקים ממנה מסקנות הלכתיות מרחיקות לכת. לגישתו, אין בתי הדין מתעלמים אף מן החקיקה האזרחית המהותית. מעוז סבור, כי קביעתו של השופט ח. כהן, כי בתי הדין הרבניים "מתעלמים כליל מחוקי המדינה"[40] – יש בה מידה רבה של הפרזה אם כי קשה גם לכנותה "אגדה"[41]. ניתן למצוא היזקקות לחוקי הכנסת בפסיקתם של בתי הדין, אם כי לא בהיקף נרחב. מקור אחר, מכוחו נזקקים בתי הדין הרבניים לחוקי המדינה הוא המנהג; אלא שבחלק ניכר מן המקרים בהם התחשבו בתי הדין בקיומו של מנהג ופסקו על פיו לא היה ה"מנהג", לאמיתו של דבר, אלא חוק הכנסת[42].

תפיסת בית הדין הרבני את תפקידו השיפוטי

אם כן, בית הדין הרבני מתיר לעצמו, לא פעם, להתעלם מחקיקת הכנסת, אך למצער, אין בכך כדי למצות את הבעייתיות הכרוכה בקיומה של המערכת הדתית לצד זו האזרחית וכחלק מהמערכת הכללית, הנוהגת במדינה. אנו נתקלים לעיתים בפער בין האופן שבו תופש בית הדין את תפקידו השיפוטי לבין תפישת תפקידו השיפוטי ע"י המערכת האזרחית[43]. לפי רוזן צבי, לא ניתן לנתק את השקפת העולם של דייני בית הדין מאופן מילוי תפקידם. ככל שיודגש תפקידו הממלכתי, החוקי, של בית הדין, כן יקשה להימלט מתודעת האחריות הדתית של הדיין ומן החובות שהוא רואה עצמו קשור אליהן מעצם קבלת המשרה ועשיית השימוש בסמכות[44].

רוזן צבי אף הביע דעתו[45], כי ביהמ"ש חייב להביא בחשבון את האיכות המיוחדת הנלווית לתפיסה השיפוטית המנחה את הדיין. בבית הדין הרבני מיושמת תפיסה שיפוטית מיוחדת, במסגרתה - פחות נוקשות פורמלית, דגש על גישה אינטגרטיבית, המנסה להגביל את תחום הסכסוך וזאת במטרה להביא את הצדדים להבנה הדדית ולהסדר מוסכם – מעין הפעלה של בית משפט למשפחה[46]. אולם, סובלנות כלפי התפישה השיפוטית המיוחדת אינה יכולה לעלות כדי סלחנות כלפי תופעות החורגות מן המקובל והגוררות פגיעה בזכויות הצדדים המתדיינים, כמו גם באפיון המערכת ובחובותיה הבסיסיות. בית הדין מחוייב להבין את המציאות שהוא פועל בתוכה ולהכיר בה כבמסגרת מחייבת של פעילותו. עליו להתאים את אופי פעילותו למסגרת הסמכות ולנסיבות שהוא פועל בתוכן. על רקע האיזון בין מגמות אלה, מפקח בג"צ על פעולות בית הדין[47].

פיקוח בג"צ

באיזו מידה מתערב בג"צ בפסיקת בית הדין הרבני ומבטל החלטותיו? – כאמור, גבולות הסמכות קבועים לבית הדין ע"י המערכת האזרחית הכללית[48]. קשה להתמודד עם מצב שבו, רק כאשר ניצב בג"צ בפני גישה שיפוטית, השוללת מבת הזוג זכות קניין, המוקנית לה עפ"י שיטת המשפט הנהוגה במחוזותינו, תתחייב הכרעה, שתהא, לכאורה בלבד, בגדר חידוש[49]. וזאת, כאשר ההכרעה נבעה מן הפרשנות הברורה והגלויה של בית המשפט העליון מאז שנות השישים[50]. זכות הקניין מוכרת ומקובלת במשפטנו זה עשרות בשנים. משנתגבשה זכות כאמור, היא מחייבת על כן גם את בתי הדין הרבניים, שלא ראו לפעול לפיה עד אז, כפי שמחייב אותם רישום דירה או בית במרשם המקרקעין[51]. בהקשר זה, היו שראו בהלכת בבלי, אשר חייבה החלת חזקת השיתוף בפסיקת בתי הדין הרבניים, הפרה של הסטטוס קוו וכינו זאת "פגיעה בדין בענייני דת", שאינו מכיר בחזקת השיתוף. אך, ברי לכל, כי בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, היה רחוק מכל כוונת פגיעה כמתואר. כל שעמד בפניו היתה השאלה אם יכול שזכות קניין של בת הזוג, הקיימת ומוכרת כדין, תיעלם בשל כך שההתדיינות מתקיימת בפני בית דין רבני[52].

בג"צ הוא הערכאה המוסמכת להתערב בפסיקת בתי הדין בכל מקרה של חריגה מסמכות. את הגבולות הלגיטימיים של הסמכות, כפי שהם מתחייבים מפרשנות החקיקה, מסמן, איפוא , בג"צ ופרשנותו מחייבת ממילא את בתי הדין[53]. בעניין גבאי[54], למשל, סבר בג"צ כי המדובר באחד המקרים, בהם נמנע בית הדין הדתי מלהחיל כלל של הדין המהותי האזרחי, המחייב אותו בענין הנדון לפניו. יש המסווגים הימנעות כזו כחריגה מסמכות של בית הדין הדתי, וממקדים את תחום התערבות בג"צ בהוראת סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. על פי סיווג זה, נחזית החלטת בית הדין, אשר חרגה מסמכות, כבטלה מעיקרה. לעומת זאת, יש הרואים בהחלטת בית דין הרבני, הסוטה מדין אזרחי מחייב, ענין הנופל לגדרו של סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, וככזה, ענין הנכלל בגדר אותם מקרים בהם רואה בית המשפט צורך לתת סעד למען הצדק. בבג"צ גבאי, סבר ביהמ"ש, כי הינו פטור מלהכריע בין הגישות השונות, שכן על פי כל אחת מהן היה נראה, כי אין ההחלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים יכולות לעמוד ועל כן, דינן – ביטול[55]. יודגש, כי אין בג"צ מתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים בכל מקרה אשר מובא בפניו. בג"צ יתערב אך ורק באותם מקרים של חריגה מסמכות, של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או "משום תיקונו של עולם"[56].

חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951

חוק שיווי זכויות האשה[57] נדון לא אחת בבג"צ, עקב פגיעה בזכויות נשים ובעקרון השיוויון בפסיקת בתי הדין הרבניים. חוק שיווי זכויות האשה הוא חוק "מלכותי"[58]. הוא מעגן בחקיקת המדינה את עקרון השיוויון. עקרון זה מוזכר במפורש בהכרזת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תקיים שיוויון בין אזרחיה "בלי הבדלי דת, גזע ומין". עקרון זה הוא מעקרונותיה הבסיסיים של שיטת המשפט הישראלית. חוק שיווי זכויות האשה נותן לבוש של דבר חקיקה לעקרון ההלכתי[59]. מטרתו של החוק, כפי ששמו מעיד עליו, היא להשוות אשה לאיש, ולמנוע ולעקור כל הפליה משפטית שהיא לרעת האשה[60]. חוק זה אינו מכוון לבתי-המשפט האזרחיים בלבד. הוא חל בכל ערכאת שיפוט. בית הדין הרבני חוייב במפורש לנהוג על-פיו[61]. עוד בפסק דין בריקר[62] נקבע, כי אין ספק שמאז כניסת הוראת סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה לתוקפה, מן הדין להחיל, באשר לזכויות הבעלות בנכסים שנרכשו ע"י בני הזוג את עקרונות המשפט החילוני. כל דין דתי, אשר מפעיל בית הדין הרבני, חייב להתאים לעקרון השיוויון, הקבוע בסעיף 1 לחוק שיווי זכויות האשה. בית הדין הרבני אינו רשאי, אם כן, לקבוע דיני שיתוף נכסים - או דיני אי-שיתוף בנכסים - המבוססים על הפליה לרעת האשה[63].

הלכה למעשה, המציאות החברתית-כלכלית בישראל היתה, שלרב הבעל הוא אשר רכש את הנכסים, אלו נרשמו על שמו ומכאן שהוא היה בעל הנכסים. רק התחשבות בחיים המשותפים, כמעניקה קניין משותף, עשויה לאזן את התוצאה ולהביא לשיוויון בין הצדדים[64]. בבג"צ בבלי מגיע המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק למסקנה, כי הלכות שיתוף הנכסים, כפי שמופעלות ע"י בית הדין הרבני אינן עולות בקנה אחד עם עקרון השיוויון. עמדתו של המשפט העברי, שאינו מוכן להתחשב בחיי השיתוף כמקור לכוונת שיתוף, מפלה הלכה למעשה את האשה[65]. התוצאה היא אפוא, כי חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, החל במפורש על בית הדין הרבני, מצמצם את החופש הנתון לבית הדין הרבני בעיצוב הזכויות ברכוש שנצבר במשך חיי הנישואין. על בית הדין הרבני לנהוג שיוויון בחלוקתו של רכוש זה. ההנחה צריכה להיות כי הכוונה הטיפוסית הינה לשיתוף נכסים, והנטל מוטל על המבקש לסתור חזקה זו. במידה ובית הדין הרבני פועל בניגוד למצוותו של חוק שיווי זכויות האשה - דין החלטתו להתבטל[66].

חוק שיווי זכויות האשה הינו חוק מפורש של הכנסת, החל על בתי הדין הרבניים כמו גם על בית המשפט האזרחי; ואף על פי כן, פוסקים, לא פעם, בתי הדין בניגוד למצוות המחוקק וזאת תוך פגיעה בעקרון השיוויון בין המינים[67], בזכויות נשים וכמובן – בשלטון החוק של מדינת ישראל. הצורך לעמוד על משמר שלטון החוק קיים תמיד[68]. לעולם אין להרפות מהגנה על שלטון החוק. כל הגופים כולם - צריכים לשמור על "הדמוקרטיה הצעירה שלנו"[69]. בית הדין מחוייב לפעול במסגרת החקיקה הישראלית[70]. אין הוא פטור מעול העקרון הרחב של שלטון החוק. בית הדין פועל בתוך מסגרת המותר והאסור של שיטת המשפט הישראלית וכפוף להוראות חוק מיוחדות החלות עליו, או לנסיבות המיוחדות המצדיקות את הסטייה מן הדין הכללי[71].

סיכום

במסגרת הדברים, ניסיתי להדגים את הבעייתיות הכרוכה בהחלת הדין האזרחי בבתי הדין הרבניים. כאמור, קיימת נטייה של בתי הדין להתעלמות מהדין האזרחי. בית הדין הרבני מבסס מרבית החלטותיו על הלכות המשפט העברי, במנותק מן הדין האזרחי, החל עליו ומחייבו ובכך חורג הוא לא פעם מסמכותו. חריגה זו גוררת פגיעה בשלטון החוק, בעקרון השיוויון וכתוצאה מכך בקניינן של נשים. נראה, כי החריגה מסמכות נובעת מחוסר היכולת או מהקושי של בית הדין לפסוק בהתאם להוראות הדין האזרחי הנוהג באותם "עניינים אזרחיים" הבאים בפניו, וזאת לאור תפיסתו את תפקידו השיפוטי ואת מקור סמכותו. לעיתים, בנסותו להחיל את הוראות החוק האזרחי, עושה הוא זאת תוך מתן תוכן ופרשנות עצמאיים, שאין בהם כדי למלא אחר כוונת המחוקק המקורית ואחר התכלית הראויה שבבסיס דבר החקיקה. הפתרון לבעיה טמון בהחלת שינוי מערכתי בחקיקה, אשר יוביל לחלוקת סמכויות השיפוט בין שתי הערכאות הפועלות; בית הדין הרבני ידון בענייני נישואין וגירושין, על פי הדין העברי, ושאר ענייני המעמד האישי יידונו בביהמ"ש האזרחי. כך, תפחת ביקורת בג"צ על פסיקת בתי הדין ואף ייעלם המתח השורר בין הערכאות. בהינתן המצב הקיים, בו פועלות עדיין שתי הערכאות במקביל, מחוייב בית הדין לדון על פי חוקי מדינת ישראל, אשר מכוחם הוקם ומהם שואב הוא את סמכות שיפוטו.


* עו"ד מתת פלסנר מתמחה בדיני משפחה.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.


[1] סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953.

[2] אשר מעוז, "הרבנות ובתי הדין – בין פטיש החוק לסדן ההלכה", שנתון המשפט העברי-כרך טז'-יז' (תש"ן – תשנ"א), 17.

[3] שם, שם.

[4] ראה למשל, בג"צ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול – ירושלים ואח' (להלן – "בג"צ בבלי"). זהו פסק הדין המוביל, אשר הדגיש את השוני והמתיחות שבין המערכת האזרחית לדתית והינו מהווה חקיקה שיפוטית של ביהמ"ש העליון. עניינו של בג"צ בבלי הוא בהחלה של חזקת השיתוף בבתי הדין הרבניים, עת שדנים הם בחלוקת רכוש בין בני זוג. עמדת בית הדין הינה, כי החיים המשותפים אינם יוצרים חזקה בדבר קיום הסכם שיתוף; ומכאן, התוצאה המתבקשת הינה – "פיצול הקניין". בנה"ז עשויים להחשב כבעלים משותפים בנכסים בביהמ"ש האזרחי וכנעדרי זכויות משותפות בבית הדין הרבני. תוצאה זו ביקש בג"צ בבלי למנוע, בכך שחייב את בית הדין הרבני בהחלת חזקת השיתוף, עת שדן הוא בחלוקת רכוש. השינוי הגדול שהביא עימו בג"צ בבלי הינו שינוי בתפיסה; בית הדין הרבני אינו פועל עוד ב"חלל שיפוטי" עצמאי, אלא מהווה חלק ממערכת המשפט הכוללת במדינת ישראל, וככזה, עליו לפסוק בעניינים שאינם "ענייני נישואין" בהתאם לדין האזרחי ולהלכותיו.

[5] ראה למשל, בג"צ 2222/99 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י נד (5) 401 (להלן – "בג"צ גבאי"). באותו מקרה, ביסס בית הדין הרבני החלטתו על רישום הנכס בלבד וכן נתן פסק פשרה כפויה. התוצאה המעשית היתה הימנעות בית הדין מיישום חזקת השיתוף. השופטת פרוקצ'יה קובעת, כי אמת המידה, המשעינה את חלוקת הרכוש על מימד רישום הנכס בלבד, אינה שקולה כהחלה נכונה וראויה של חזקת השיתוף בין בני זוג. יתרה מכך, חזקת השיתוף הינה כלל מהותי של המשפט ותחולתה גוברת על כלל מהותי סותר במשפט הדתי באשר הוא. השופטת פרוקצ'יה מוסיפה, כי שיקול מרכזי בהפעלת הסמכות מחייב, כי היא תגשים בצורה הטובה והנכונה ביותר את יישומו של הדין המהותי החל, אשר את הפעלתו נועד הכלל הדיוני לשרת. פירושו המעשי של השימוש בכוחו של בית הדין ליתן פסק פשרה כפויה הינו בהימנעות בית הדין מיישומה של הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג, החלה ומחייבת אותו; השימוש באמצעי זה אינו יכול לתרץ את סטיית בית הדין מהחלת חזקת השיתוף, והטענה, כי מדובר באמצעי מוכר מתחום סדרי הדין במשפט העברי אינה מהווה מענה נאות לכך.

[6] ראה למשל, בג"צ 2274/99 ד"ר איריס שפיר נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות ואח', פורסם באתר המשפטי - PsakDin(להלן – "בג"צ שפיר"). מקרה זה נדון לאחרונה בבג"צ עקב חריגה קיצונית ולחלוטין בלתי סבירה של בית הדין הרבני מסמכותו. חריגת בית הדין מסמכות התאפיינה במילוי הוראות החוק בתוכן ופרשנות משלו, תוך מתן עדיפות לשיקולים זרים ופגיעה קשה בקניינה של האשה. באותו מקרה, הורה בית הדין על מכירת חלקה של האשה בדירת המגורים של הצדדים כדירה תפוסה (בידי הבעל) וזאת למימון הוצאות הבעל, בהעדר האשה מן הדיונים ומן הארץ. בית הדין סמך החלטתו על סעיף 4א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) תשט"ז-1956; סעיף זה מקנה בידי בית הדין סמכויות נרחבות ביותר ביחס לסנקציות שניתן לנקוט לגבי רכוש של נתבע, שאינו מתייצב לדין ולא ניתן לאתרו. השופט חשין קובע, כי האמצעי של סעיף 4א הינו אמצעי כפיה חריף ולו משום שהינו מופעל נגד אדם שטרם נמצא חייב בדין וכן מוסיף, כי בית הדין חרג מסמכותו עת שהורה על מכירת חלקה של האשה. לגישתו של חשין, קשה להשתחרר מההרגשה, כי צו המכירה ניתן במטרה לענוש את האשה ולתכלית זו בוודאי לא היתה לו לבית הדין סמכות להורות כפי שהורה.

[7] לעיל, הערה 2, בעמ' 20.

[8] שם, בעמ' 20- 21.

[9] ראה לעיל, בג"צ בבלי, הערה 4, בעמ' 236 - 237.

[10] לעיל, הערה 2, בעמ' 34.

[11] לעיל, הערה 2, בעמ' 35 - מתוך בג"צ 301/63 שטרייטנ' הרב הראשי לישראל, פד"י יח (1) 598, 621- 622.

[12] לעיל, הערה 2, בעמ' 35.

[13] לעיל, הערה 2, בעמ' 36 - מתוך ד"נ 10/69 רחל בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל ואח', פד"י כח (1) 7 , 14-15.

[14] לעיל, הערה 2, בעמ' 38 - מתוך בג"צ 191/74 בילטנ' הרב גורן, פד"י כט (1) 98, 102 (דברי השופט קיסטר).

[15] א. רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (תש"ן), בעמ' 90.

[16] שם, שם.

[17] שם, שם.

[18] כמו למשל, חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951.

[19] לעיל, הערה 15, בעמ' 84.

[20] שם, שם.

[21] שם, שם.

[22] חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

[23] ראה לעיל, בג"צ שפיר, הערה 6.

[24] לעיל, הערה 15, בעמ' 86.

[25] שם, שם.

[26] שם, בעמ' 87.

[27] שם, שם.

[28] בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האיזורי.

[29] שם, דברי השופט אלון בבג"צ 323/81 וילוזנינ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פד"י לו (2) 733, 738.

[30] ראה לעיל, עניין לב, הערה 28.

[31] שם, בעמ' 1145.

[32] לעיל, הערה 2, בעמ' 45.

[33] שם, שם.

[34] שם, בעמ' 46.

[35] שם, שם – מתוך י. כהן, "שיפוט רבני ושיפוט חילוני" דיני ישראל ז (תשל"ו) רה, רי.

[36] בג"צ בבלי, בעמ' 243- 244.

[37] שם, שם.

[38] שם, בעמ' 245- 246 – מתוך ד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פד"י כד (1) 792, 809.

[39] לעיל, הערה 2, בעמ' 63.

[40] ראה לעיל, ד"נ יוסף, הערה 38.

[41] לעיל, הערה 2, בעמ' 63 – מתוך ש. מירון, "תגובה למאמרו של ד"ר אליאש" דיני ישראל י-יא (תשי"א-תשמ"ג) רטז, ריז.

[42] לעיל, הערה 2, בעמ' 64- 65.

[43] א. רוזן-צבי, דיני משפחה, ספר השנה של המשפט – תשנ"ב-תשנ"ג.

[44] שם, מתוך א. רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (תש"ן) 171- 173, 334- 335.

[45] לעיל, הערה 43.

[46] שם, שם.

[47] שם, שם.

[48] לעיל, הערה 15, בעמ' 89.

[49] ראה דברי הנשיא שמגר בבג"צ 5364/94 עו"ד זאב ולנר נ' "המערך" מפלגת העבודה – בעקבות בג"צ בבלי.

[50] ראה ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פד"י יט (2) 240; ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פד"י כ (1) 589; ע"א 135/58 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פד"י כג (1) 393.

[51] לעיל, הערה 49.

[52] שם, שם.

[53] לעיל, הערה 15, בעמ' 89.

[54] ראה לעיל, בג"צ גבאי, הערה 5, בעמ' 427- 428.

[55] שם, שם.

[56] ראה לעיל, בג"צ לב, הערה 28, בעמ' 1145, מתוך דברי הש. בייסקי בבג"צ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673, 687.

[57] חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951.

[58] בג"צ בבלי, בעמ' 240-241.

[59] שם, שם.

[60] שם, מתוך דברי השופט זילברג בבג"צ 49/54 מלחם נ' השופט השרעי, פד"י ח 910, 916.

[61] בג"צ בבלי, בעמ' 241- 242.

[62] ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פד"י כ (1) 589.

[63] לעיל, הערה 61.

[64] שם, בעמ' 243-244.

[65] שם, שם.

[66] שם, שם.

[67] שהינו עקרון חוקתי הנגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[68] ראה דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) א. ברק בבג"צ 5364/94 עו"ד זאב ולנר נ' "המערך" מפלגת העבודה.

[69] שם, שם.

[70] לעיל, הערה 15, בעמ' 88.

[71] שם, שם.


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות
איפה הילד – מבט נוסף על משמורת משותפת
ד״ר עו״ד פנינה בכר (צילום: שרונה גיא)

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ