הבן התגרש – אביו דרש מכלתו לשעבר כספים שנתן לדירה

האב תבע מהכלה 200,000 שקל. בית המשפט דחה את התביעה ופסק כי בהיעדר מסמך כתוב או ראיות אחרות לא ניתן לקבל את טענת האב שמדובר בהלוואה

השופטת אליה נוס דחתה לאחרונה תביעה שהגיש אדם נגד כלתו לשעבר. התובע טען כי הלווה לבנו וכלתו 400,000 שקל לצורך רכישת דירה ועל הנתבעת להשיב לו חצי מהסכום. השופטת קבעה שהוא לא הצליח לסתור את חזקת המתנה שחלה על העברות כספים מהורים לילדיהם. ״ככל שאכן ביקש התובע ליתן הלוואה לנתבעים – היה עליו לעגן את הדבר בכתובים״, כתבה.

התובע סיפר כי העביר לבנו ולכלתו 400,000 שקל לטובת רכישת בית ושיפוצו. הזוג הצעיר גר בדירה עד לגירושין. לדבריו, היה ביניהם הסכם בעל פה כי מדובר בהלוואה שעליהם להחזיר לו והוא זקוק לכספים.

התביעה נגד הבן התקבלה בהתאם להסכמת הצדדים וההליך המשיך להתנהל נגד הכלה. 

לטענת התובע, הנתבעת יודעת היטב כי הכספים ניתנו לבני הזוג כהלוואה, ואף הודתה בכך במסגרת מסרונים שהוחלפו בינה לבין בנו.

האב ציין כי הדירה נרכשה על ידי הנתבעים תמורת 1,445,000 שקל. הם נטלו משכנתא בסך של 970,000 שקל והוא הלווה להם 339,000 שקל עבור הרכישה וכן כספים נוספים לצורך שיפוץ וריהוט.

הוא הוסיף כי במסגרת העברת  הכספים לנתבעים, ערך זיכרון דברים עם בנו האחר, בו הוסכם כי יעביר לנתבעים סכום של 145,000 שקל שהלווה לו בעבר.

הנתבעת טענה מנגד כי הכספים הועברו במתנה. היא ציינה שהתובע הוא אדם אמיד ביותר ולא היה ביניהם סיכום בעל פה או בכתב כי מדובר בהלוואה שיש להשיב. 

באשר למסרונים הבהירה הנתבעת כי אלה נשלחו בתקופה בה הייתה בהיריון ובעלה הפעיל עליה לחצים לסיים את ההיריון. זו הייתה מהות ההתכתבות ובתוך המסרונים האלה ניסה הבעל לשתול את סוגיית ההלוואה תוך ניצול מצוקתה הנפשית באותה עת. 

טעות שלא תחזור

השופטת אליה נוס מבית המשפט למשפחה בפתח תקווה הבהירה כי בדרך כלל אדם שקיבל כספים וטוען שמדובר במתנה צריך להוכיח זאת. ואולם, במערכת המשפחתית קיימת חזקה הפוכה שהכספים הועברו במתנה, כך שהנטל הוא על הנותן להוכיח שמדובר היה בהלוואה. 

זאת, מאחר שניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות.  לאחר שנישאים הילדים הופך בדרך כלל בן הזוג לחלק מהמארג המשפחתי החוסה "תחת כנפיהם" של ההורים ונתמך בסיועם. לכן, ביחסים שבין התובע לבנו ולכלתו, חזקה כי הכספים שהעביר התובע לנתבעים, ניתנו להם במתנה ועל התובע להוכיח כי מדובר בהלוואה. 

השופטת קבעה שהתובע לא הוכיח זאת. התובע הודה שלא נערך הסכם כתוב המתייחס לכספים. הוא גם לא הוכיח שהיה הסכם בעל פה. 

היא תהתה מדוע ערך התובע זיכרון דברים עם בנו האחר אך לא עם הנתבעים, להם הלווה לטענתו סכום גבוה יותר. 

היא גם קיבלה את טענת הנתבעת בנוגע למסרונים כי אלה הוחלפו ברגעים של ייאוש ותסכול ואין לראות בהם הודאה בקיומה של הלוואה. 

מעבר לכך קבעה השופטת שהתובע כלל לא הוכיח שהעביר לנתבעים סכום של 400,000 שקל. 

בסוף דבריה כתבה השופטת כי ״התובע היטיב לסכם את הדברים במילותיו שלו: "עשיתי טעות וזה לא יחזור לעולם"״. 

בנסיבות אלה היא דחתה את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 25,000 שקל (הנתבעת יוצגה על ידי הלשכה לסיוע משפטי).

הכספים נשוא ההסכמה מיום  29.1.20 - ישוחררו, נוכח סיום ההליכים בתיק זה.

• שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין