בעל דירה בחיפה ביקש לפנות ממנה אישה שגרה בה מאז 1975. הוא הכחיש שחוק הגנת הדייר חל על הצדדים אך השופטת סיגלית מצא קבעה שהנתבעת שילמה "דמי מפתח" ופסקה לטובתה.
ב-2014 הגיש בעליה של דירת חדר וחצי בחיפה תביעת פינוי נגד דיירת שגרה בה מאז שנת 1975.
התובע, שקיבל את הדירה מאביו המנוח, טען באמצעות עו"ד חיים אליה כי הדיירת מסרבת להתפנות מהנכס למרות שאביו שלח אליה מספר דרישות פינוי.
הנתבעת, שיוצגה על ידי עו"ד ויסאם ג'ורג' אסמר, טענה מצידה שהיא דיירת מוגנת ולתובע אין עילת פינוי. היא צירפה הסכם מנובמבר 1975 עליו חתומים היא ובעלה לשעבר מצד אחד ואביו של התובע מצד שני ובו צוין שהשוכרים שילמו דמי מפתח תמורת הדירה.
התובע בתגובה כתב שערך חיפוש בביתו של אביו ומצא הסכם אחר מנובמבר 1975 דומה לזה שהציגה הנתבעת אך ללא חתימת אביו.
לדבריו, הנתבעת ובעלה דאז ביקשו מאביו לחתום על הסכם דיירות מוגנת אך האב סירב ובין הצדדים נחתם בסופו של דבר הסכם רגיל, כך שההסכם שהגישה הנתבעת מזויף.
הוא הוסיף שאביו שלח לנתבעת מכתבי התראה שתפנה את הדירה בשנים 1987 ו-1990 אך ללא הועיל. לדבריו, הנתבעת ניצלה את מצבו הבריאותי הרופף של אביו שמנע ממנו לפעול נגדה ביתר תקיפות.
עוד טען התובע שאף אם נחתם בין הצדדים הסכם דיירות מוגנת הנתבעת הפרה אותו כשהרשתה לאדם נוסף לגור בדירה וכשביצעה בה שינויים ללא הסכמתו.
הנתבעת דחתה את טענות הזיוף והשיבה שב-1975 היא ובעלה דאז נטלו הלוואה של 17,000 לירות מהבנק כדי לשלם את דמי המפתח. בנוסף לדבריה היא משלמת מדי שנה את דמי השכירות המוסכמים.
הנתבעת הסבירה שנאלצה לשפץ את הדירה בעצמה כי התובע סירב להשתתף בעלות התיקונים והמקום היה "חורבה". כמו כן, מי שגר עמה כעת בנכס הוא בן זוגה לחיים ולא מדובר בהפרה של ההסכם.
גם לדייר המוגן יש זכויות
השופטת סיגלית מצא מבית משפט השלום בחיפה הבהירה שאמנם המגמה כיום היא לצמצם את תחולת דיני הגנת הדייר בשל שינוי העיתים והמעמד החוקתי שניתן לזכות הקניין אך יש לזכור שגם לדייר המוגן זכויות הראויות להגנה.
השופטת השתכנעה שהנתבעת שילמה לאביו של התובע "דמי מפתח" וקבעה שבנסיבות אלה יש להכיר בה כדיירת מוגנת.
לדבריה, טענות התובע שהנתבעת זייפה את ההסכם המקורי לא נתמכו בראיות כלשהן ומדובר בלא יותר מהשערה בלתי מבוססת.
היא הוסיפה שהתנהגות הצדדים במהלך 40 השנים שבהם הנתבעת גרה בנכס מלמדת שהם ראו עצמם קשורים בהסכם לדיירות מוגנת, שכן למעט שלושה מכתבים ששלח אבי התובע הוא לא עשה דבר.
גם גובה דמי השכירות ועלייתם ההדרגתית כמו גם השקעתה הניכרת של הנתבעת, אישה דלת אמצעים, בדירה תומכים במסקנה שמדובר בדיירת מוגנת, כתבה השופטת.
בשלב הבא קבעה השופטת שאין עילה לפנות את הנתבעת. לדבריה, מגורי בן זוגה של הנתבעת בדירה אינם מהווים הפרה של חוקי הגנת הדייר. כמו כן, אמנם הנתבעת שיפצה את הנכס אך לא ערכה בו שינויים מהותיים אלא רק הפכה אותו ראוי למגורים וממילא בהסכם אין איסור על עריכת שיפוצים.
בנסיבות אלה דחתה השופטת את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות ושכ"ט עו"ד של 9,360 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין