יצא בזול: כתובה של 555,555 שקל התכווצה ל-36,000 בלבד

בית הדין הרבני קבע שמדובר בכתובה מוגזמת שיש להקטין את סכומה, ואף לקזז ממנה את חלקה של האישה באיזון המשאבים. ערעורה על פסק הדין נדחה

מספר המזל לא עבד: חתן שחתם במעמד חופתו על כתובה בסך 555,555 שקל ("חמסה-חמסה-חמסה"), לימים התגרש. ואולם בבית הדין הרבני יצא האיש בזול ונקבע שישלם לאשתו כ-6.5% בלבד מהסכום. זאת בשל היות הכתובה מוגזמת, והצורך לקזז כספים שקיבלה האישה במסגרת חלוקת הרכוש. ערעור שהגישה האחרונה לבית הדין הגדול נדחה ברוב דעות.

הוא היה צעיר ונלהב, וחתם במעמד חתונתו עם בחירת ליבו על כתובה יקרה הכוללת מיספור מזל. אלא שלימים עלו יחסי בני הזוג על שרטון, ומה שהחל בעזיבת הבעל את חדר השינה – המשיך לנטישתו את הבית ולפתיחת הליכי גירושין. במאי 2024 קבע בית הדין הרבני (האזורי) שעליו לשלם לאשתו, מתוך סך הכתובה, 36 אלף שקל בלבד .

פסק הדין, שניתן בדעת רוב, נשען על שלושה נימוקים מרכזיים: האחד, מדובר ב"כתובה מוגזמת" שיש להפחיתה ל-150 אלף שקל; השני, האישה כבר קיבלה כספים במסגרת חלוקת הרכוש, כך שיש לקזזם מסכום הכתובה (המופחת), זאת מאחר ש"אין כפל מבצעים"; והשלישי, שקיים ספק בעצם חיוב הבעל בכתובה, כנגזרת של השאלה מי האשם בגירושין.

האישה סירבה להשלים עם "דמי הכיס" שנפסקו לטובתה והגישה ערעור, במסגרתו טענה שבעלה הוא שהוביל לגירושין, ואף פתח בהליכי הגירושין עצמם, כאשר היא, מצדה, עשתה כל שביכולתה על מנת להחזיר את שלום הבית – ומכאן שאין סיבה שלא לפסוק לה את מלוא הכתובה. לחילופין טענה שיש להקטין את סכומה ל-360 אלף שקל, ולא פחות מכך.

אב"ד: "לא מוגזם, זה פחות מחצי דירה"

גם דייני הערעור נחלקו ביניהם: בעוד שהרבנים ציון לוז-אילוז ומאיר פרימן קבעו שיש לדחות את הערעור ולהותיר את סכום הכתובה, 36 אלף שקל, על כנו, סבר הרב שלמה שפירא (אב"ד) שיש לקבלו חלקית ולהגדיל את הכתובה ל-180 אלף שקל – וללא קיזוזים כלשהם. לשיטתו הנוהג שלא לתת "כפל מבצעים" בנסיבות מעין אלו הינו שגוי, ונעדר מקור הלכתי אמיתי.

גם את הקביעה שמדובר בכתובה מופרזת דחה דיין המיעוט. "הסכום שנכתב, 555,555 שקל, אינו סכום מופרז, והוא סכום של הרבה פחות משווי חצי דירה, אף באזור מגורי הצדדים שמחיר הדירות שם אינו כאזור המרכז ואזור ירושלים. סכום זה, ואף הרבה מעבר לו, אדם צובר במשך ימי חייו, ושוב אין בעובדה שלא היה לו סכום זה בעת הנישואין כדי לפוטרו מהשעבוד", כתב.

אב בית הדין הוסיף שאפילו אם תתקבל גרסת הבעל, כי אשתו לא גילתה כלפיו מספיק אהבה והייתה פאסיבית בקיום יחסי אישות, הרי שהדבר אינו הופך אותה ל"אישה רעה" – שעל-פי חז"ל ממילא עדיין זכאית לכתובה - וודאי שלא ל"מורדת", שאומנם כן מפסידה כתובתה, אולם רק לאחר התראה בתנאים מסוימים.

אלא שכאמור, הרב שפירא נותר במיעוט ונפסק, בסופו של יום, כדעת הרבנים לוז-אילוז ופרימן, שעל הערעור להידחות. בדעת הרוב נכתב שהאישה "לא טמנה ידה בצלחת בהידרדרות מערכת היחסים שהובילה לגירושין", וכי אף היא מודה, כעולה מטיעוניה, שמדובר בכתובה מוגזמת. ואולם נקבע שבהיעדר טעות גלויה בשיקול הדעת של האזורי, בית הדין הגדול מנוע מלהתערב בסכום הסופי שניתן כחלק מפשרה כוללת.

• ב"כ המערער: עו"ד עמוס צדיקה
• ב"כ המשיבה: עו"ד דפנה פלר 

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.