אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> אחריותה הנזיקית של המשטרה בגין אי מניעת פשע

אחריותה הנזיקית של המשטרה בגין אי מניעת פשע

מאת: יעל לוי, עו"ד | תאריך פרסום : 24/05/2010 12:00:00 | גרסת הדפסה

אחריותה הנזיקית של המשטרה בגין אי מניעת פשע

יעל לוי, עו"ד

האם יש להטיל על המשטרה אחריות נזיקית בגין אי מניעת פשע? באילו מקרים ראוי לעשות זאת ואילו שיקולים מביא בית המשפט בחשבון כאשר טענה כזו עולה בפניו? עו"ד יעל לוי סוקרת את הסוגיה בהרחבה.

 
 

מבוא

האם נכון להטיל על המשטרה חובת זהירות בגין אי מניעת פשע? בית המשפט העליון דן באחרונה בשאלה זו, ברע"א 5277/08 עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (להלן-"פרשת עזבון פלוני"),[1] וקבע ברוב דעות, כי אין להחיל באופן גורף על המשטרה חובה זו.

האירוע שעמד בבסיסה של הפרשה התרחש ב-5 באוגוסט 1999, עת נרצח המנוח פלוני (להלן-"התינוק") על ידי אביו. באותה עת היה האב אסיר משוחרר ברישיון, שסיים לרצות 18 שנות מאסר בגין עבירות אלימות, לרבות שוד מזוין וניסיון להריגה.

באותו יום, הוזעקה המשטרה על ידי השכנים לאחר שנשמעו מריבות קולניות בין בני הזוג. סמוך לשעה 19:00 הגיעה למקום ניידת משטרה ובה שוטר ושוטרת. נציין, כי זירת האירוע, דירתם של הורי התינוק, הינה דירה בקומת הקרקע שלה צמודה מרפסת קטנה הפונה לכיוון החצר. כאשר הגיעו השוטרים לזירה, האב ישב במרפסת הבית ללא חולצה, וכששאל אותו השוטר מה קרה השיב "לא קרה כלום".

השוטר הבחין, כי ישנה כוס שבורה על הרצפה, ולשאלתו השיב האב, כי הכוס נפלה על הרצפה ונשברה. תוך כדי התשאול יצאה האם, שהייתה נסערת ומבוהלת, לכיוון החצר, כשהיא זועקת "הוא עוד יהרוג אותי". בשלב זה, ביקש השוטר מהשוטרת שתעמוד ליד האם בחצר ושוב שאל את האב מה קרה ואף תפס אותו משניסה להתקרב לאם. כמו כן, ביקש שיכנס לבית, ילבש חולצה ויביא תעודת זהות. השוטר תפס את האב בידו והודיע לו שהוא עצור וכי יזמין תגבורת. האב, בתגובה, אמר כי אין צורך להפעיל כוח והוא יעשה כמתבקש ממנו.

את ההזדמנות הזו מנצל האב ומצליח לברוח מהשוטר שרודף אחריו, כאשר תוך כדי כך מתפתח ביניהם מאבק. בינתיים, חומק לו האב פנימה לסלון הבית ופונה לעבר סלקל שהיה מונח על רצפת הסלון ובועט בחוזקה בתינוק שהיה בו. לאחר מכן הוא "שולף" את התינוק מהסלקל ואוחזו בידו כאחוז כדור ברזל. למרות שהשוטר באותה עת כבר דרך את נשקו, הרי שחשש להשתמש בו מחשש לפגיעה בתינוק. האב מנצל שבריר שנייה נוסף, ומשליך את התינוק מגובה רב אל החצר הסלעית של השכנים. למזלו הרע של התינוק, לא היה מי שיציל אותו, ולאחר כ- 5 ימים של אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ, הוא נפטר.

על רצח תינוקו בן החודשיים נדון האב למאסר עולם בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 99/ 3מדינת ישראל נ' פלוני.[2]

בהמשך, הוגשה תביעת נזיקין כנגד משטרת ישראל בשם עזבונו של התינוק בשאלה- האם המדינה אשמה אף היא ברשלנות בגין מותו של המנוח מכוח אחריותה השילוחית למעשה עובדיה. התובעים עתרו לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לאימו ולאחיו של התינוק שהיה בעת האירוע בן 5.5 שנים ושהה בבית, ולפיצוי על כאב וסבל ובגין השנים האבודות של חיי התינוק.

התיק הובא לדיון בפני שופטת בית משפט השלום בחיפה, כאמלה ג'דעון. בפסה"ד נקבע, כי המדינה אחראית בגין אחריותה השילוחית. משטרת ישראל, קבעה השופטת, כשלה בשני סעיפים- האחד, בהערכות שלה לאירוע ובכך שלא שלחה לאירוע שוטרים מיומנים בהתמודדות במצבי לחץ, והשני, בהתנהלות השוטרים במהלך האירוע. השוטרת שנשלחה לאירוע הייתה חיילת בשירות חובה, שהחלה את שירותה במשטרה כארבעה חודשים לפני האירוע ועל כן נוכחותה בשטח הסתכמה בכך שעמדה ליד האם. לעומתה, השוטר נאלץ להתמודד עם עבריין אלים שגבר עליו. כמו כן נקבע, כי רשלנותו ואוזלת ידו של השוטר התגלו במלוא חומרתן כאשר הבחין באב ניגש אל תוך הסלון, בועט בתינוק, מרימו ביד אחת ורץ לעבר המרפסת ומתכוון לזרוק אותו- באותה עת עמד השוטר באותה מרפסת במרחק קטן מאוד כשגבו של האב מופנה אליו, אולם לא עשה מאומה בכדי למנוע בעדו לבצע את זממו, ואף לא הזהירו כי ישתמש בנשק. בעדותו אמר השוטר:"אני כמעט בכיתי שלא יזרוק... אין לי הסבר למה לא השתלטתי עליו"[3] .

השופטת לא קיבלה את הסברו של השוטר, לפיו לא השתמש בנשק מחשש לפגיעה באנשים חפים מפשע: "החשש מפגיעה באנשים חפים מפשע הינו חשש מוצדק, אך לא ברור קיומו של חשש זה, כאשר השוטר עמד במרחק קטן מאוד מ... כאשר גבו מופנה אליו". יוער, כי השופטת גם לא קיבלה את תירוצו של השוטר כי בין כניסתו של האב לסלון כדי לקחת את התינוק, לבין השלכתו של התינוק ככדור ברזל חלפו רק כמה שניות. "כושר הפעולה והתגובה המיידיים", קבעה השופטת, "הם אחד המאפיינים החשובים בעבודת השיטור. שוטר מקצועי ומיומן היה אמור להיות ערוך ומוכן להגיב באופן מיידי ומהיר לסכנות". כן נקבע, כי השוטרים לא סיפקו לאם את ההגנה הדרושה על מנת לאפשר לה לחשוב בצורה צלולה ולהעריך נכונה את מעשיה ומעשי האב.

לסיכום נפסק, כי המשטרה התרשלה בהגנה על חייו של התינוק שחייו הסתיימו בהיותו בן חודשיים בלבד. לאחר דיון בגובה הנזק פסקה השופטת פיצויים לתובעים בסך 1,060,513 ₪, ובנוסף שכ"ט עו"ד בגובה 20% מגובה הפיצוי.[4]

המדינה ערערה על קביעה זו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה,[5] בע"א(חיפה) 4490/07 מדינת ישראל משטרת ישראל נ' עזבון המנוח פלוני. ערעור המשטרה נסב על עצם ההרשעה ועל גובה הנזק. מנגד הוגש ערעור שכנגד על גובה הפיצויים. הרכב בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל בדעת רוב את ערעורה של המדינה בבטלו את פסק דינו של השלום ובקובעו, כי יש לדחות את תביעת העיזבון בלא לחייבם בהוצאות. כמו כן נדחה ערעור העיזבון להגדלת הפיצוי.[6]

השופט גרשון ציין, כי יש לקבל את ערעור המדינה ולדחות את ערעור העיזבון ללא חיובם, מכיוון שלא היה בסיס לקביעת בית משפט השלום כי הכוח המשטרתי שנשלח לא היה מספיק מיומן לטיפול באירוע של אלימות במשפחה ולא היה מספיק בהיקפו. היענות לקריאה שגרתית ללא ידע מוקדם על אירועי אלימות מוקדמים במשפחה, מייתרת את הצורך למשלוח כוח רב יותר מאשר נשלח לאירוע, ועל כן פעולת המשטרה לא חרגה מתחום הפעילות הסבירה ואין בה משום רשלנות. כמו כן, ציין השופט גרשון, כי השוטר לא יכול היה לצפות את ההתרחשות הנוראה של זריקת הילד ככדור ברזל אל מותו, וגם אם הייתה התרשלות כלשהי בהתנהגות השוטרים הרי שהקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק נותק במעשה הרצח.

לעומתם, אב"ד השופט יגאל גריל בדעת מיעוט, סבר כי לעניין האחריות הקונקרטית השוטרת שנשלחה לאירוע לא הייתה מיומנת והשוטר שנשלח לאירוע, למעשה נאלץ להתמודד לבדו. הביקורת שהביע השופט גריל הייתה על כך שבאירוע של אלימות במשפחה נשלח כוח בלתי מיומן לטפל בזירה, כאשר מחדלו של השוטר, היה בכך שלא כבל ואזק את האב והרחיקו מן הזירה מלכתחילה. כן ציין השופט, כי דברים אלו נאמרים כחוכמה לאחר מעשה.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון ברע"א 5277/08 עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל, בו הוחלט לדחות את הערעור ולהשאיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

על מושג הרשלנות בדיני הנזיקין

כיום, מרבית התביעות על פי פקודת הנזיקין הן בגין עוולת הרשלנות. מקובל כי עוולת הרשלנות כוללת מספר יסודות: 1) חובת זהירות שחב הנתבע כלפי התובע 2) הפרת החובה או ההתרשלות המתבטאת בכישלונו של הנתבע לנהוג באופן שהיה נוהג האדם הסביר באותן נסיבות 3) סיבתיות עובדתית ומשפטית ו-4) נזק.

שלושה מתוך יסודות העוולה- החובה, ההפרה והסיבתיות המשפטית, הינם יסודות פתוחים, המעלים בעיות סבוכות של אי ודאות, אי בהירות ואי אחידות. הנחת העבודה של התיאורטיקנים בארה"ב[7] בדין הנוגע לעוולת הרשלנות הינה אי הסכמה והיו מי מבניהם אשר טענו כי מדובר בסך הכל בשלוש דרכים לתיאור אותה בעיה שההבחנה ביניהן היא במובן מסוים מלאכותית.[8]

לדברי פרופ' פורת,[9] השיקולים להפעלת עוולת הרשלנות "אינם תמיד ברורים למי שמעיין בפסיקתו של בית המשפט העליון". המסקנה העולה הינה, כי עוולת הרשלנות הינה עוולה שאין לה מודל אחיד, היא למעשה פושטת צורה ולובשת צורה,[10] ומתחת למלבושיה קיימים מספר תנאים מצטברים, שפרופ' גלעד מכנה אותם ה"מודל הענייני".[11]

מודל זה קובע, שעל מנת שהתובע יימצא זכאי לסעד יש צורך שהשאלות שיוצגו להלן תענינה בחיוב: 1) האם המשפט מכיר בסוג הנזק ובקטגוריה לה שייכים הצדדים? 2) האם התנהגותו של הנתבע שונה מהתנהגותו של האדם הסביר או נופלת ממנה? 3) האם הסיכון שנוצר כלפי התובע המסוים הינו מסוג הסיכונים שבעטיים הוערכה התנהגות הנתבע כבלתי סבירה? ו-4) האם התנהגות הנתבע היא שגרמה נזק לתובע?

הפטור מאחריות ברשלנות הניתן בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, מבוסס על ההנחה המשפטית היסודית שהאדם, או במקרה זה המשטרה על ידי שלוחיה השוטרים, לא התרשלה בתפקידה, אלא אם כן הייתה לשוטרים היכולת לצפות את המעשה הנורא נוכח ניסיונם ותפקודם כשוטרים.

פסה"ד, למעשה, מעלה שאלה באשר לאחריותה הנזיקית של המשטרה, ובאשר להתנהלותם של השוטרים באירוע והאם יכלו לפעול אחרת בנסיבות העניין ולמנוע את הפשע.[12] במילים אחרות- מהי מידת האחריות שניתן להטיל על המשטרה אם בכלל לנזקים הנובעים מתוך הפשע המחריד שבוצע על ידי אדם חסר מצפון- רוצח בדם קר?

  בעוולת מסגרת כגון עוולת הרשלנות, מרכז הכובד אינו בקיום יסודות שבעובדה אשר ראה המחוקק לקובעם מלכתחילה, אלא בעוולה פתוחה, המבוססת על יסודות משפטיים ולא עובדתיים, והמשתרעת על מערכות שונות של מצבים.[13] המחוקק השאיר בעוולות אלה את עיקר המלאכה לבתי המשפט, בכפוף להנחיות כלליות, על מנת שיכריע מהו גדר תחולת האחריות בעוולה ואילו אירועים וזכויות היא מכסה.

רשלנות הינה סוג של משטר אחריות- ישנה אחריות מוגברת וישנה אחריות מוחלטת: קיים דמיון רב ביניהן. כל שיטת משפט דוגלת במשטר אחריות אחר, ובתוך משפט של כל מדינה ישנם כמה משטרי אחריות בתוך שיטת משפט אחת. משטר האחריות בנזיקין מושתת על אשם, כאשר עוולת הרשלנות, בעצם, מטילה אחריות בגין נזק הנגרם בשל סיכון בלתי סביר. משטר האחריות בדיני הנזיקין עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין, שהן החזרת המצב לקדמותו ופיצוי הניזוק על הפגיעה באינטרס מוגן שלו.[14] מטרות אלה מושגות באמצעות דיני הפיצויים, שתכליתם להעמיד את הניזוק באותו מצב בו היה נתון לפני המעשה הנזיקי שאירע.[15]

מטרה נוספת של דיני הנזיקין הינה הרתעה. מחד, הרתעה עולה בקנה אחד עם משטר האחריות המושתת על אשם בדיני נזיקין כך: המזיק נמנע מלהזיק מכיוון שהוא יודע כי ישלם על כך, לדוגמא, מעביד יירתע מלהסב נזק לעובדיו באמצעות שליחתם לקורס בטיחות בעבודה וכדומה. זוהי הרתעה כלכלית, והיא עולה בקנה אחד עם המדיניות בדין הנזיקין בעולם.

מנקודת מבט כלכלית של המשפט, ניתן לראות בדיני הנזיקין מכשיר להשגת יעילות כלכלית, אולם יש להישמר מהטלת חובת זהירות מוגברת על המשטרה כאשר זו יכולה לפגוע בפעילות השוטפת שלה מחמת הרתעת יתר. מקסום היעילות בהקשר זה, לדעתו של המלומד קלברזי,[16] מחייבת הרתעה אופטימלית. המשטר המשפטי היעיל מההיבט ההרתעתי הוא זה שבו תוטל אחריות נזיקית על מונע הנזק אשר יכול לשקול אם וכיצד להוציא הוצאות למניעת הנזק ויכול לפעול על סמך שיקול דעת זה. שיטה דומה לניתוח כלכלי של המשפט מציע המלומד פוזנר,[17] אשר לשיטתו, היעילות הכלכלית תושג באמצעות משטר משפטי של רשלנות- התנהגות המזיק תוצג כרשלנית כאשר היה המזיק יכול למנוע את הנזק בעלות נמוכה מתוחלתו.

מכך עולה, כי בעוולת הרשלנות, כוחו של בית המשפט ביצירת חבויות חדשות הינו רב, זאת בשל מכלול האינטרסים הרחב המכוסה על ידו ומרחב התמרון המתאפשר לו. בנוסף, הורחבו במידה ניכרת מעגלי האחריות בנזיקין והוגדלה אוכלוסיית הזכאים לפיצויים, על ידי חדירה לתחומים בהם לא הוטלה בעבר אחריות.[18] כך למשל, בולטת הרחבת אחריותן של רשויות ציבוריות בגין רשלנות בין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי. במקביל, אף אין מניעה להטיל אחריות בגין אי מניעת פשע ורשלנות על המשטרה בסייגים הראויים, תוך מניעתם של הליכי שווא כנגד המשטרה על מנת לא לדלדל את משאביה המדולדלים גם כך.[19]

פסיקת בתי המשפט בשאלת הרשלנות

לאור הפסיקה הנוגעת לעוולת הרשלנות וכפי שנכתב לעיל, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים מראש מה תהיה הכרעת בית המשפט בסוגיות שטרם נדונו בו. כמו כן, גם בסוגיות שנדונו בבית המשפט, יש חוסר ודאות לגבי היקף החובה. זהו גם יתרונה של העוולה, שהינה במובן מסוים "גמישה" ויכולה להשתנות בהתאם למצב החברתי והמשפטי במדינה, שכן הקביעה כי פלוני היה "צריך לצפות" (צפיות מהותית) ולא רק "יכול לצפות" (צפיות טכנית) נקבעת על ידי בית המשפט לפי שיקולים של מדיניות משפטית. השופט מאזן בין אינטרסים שונים בבואו לקבוע את הצורך לצפות, כגון- ההסתברות שהסכנה תקרה, חומרתה של הסכנה, התועלת המופקת מהמעשה או מהמחדל, הקושי למנוע את הסכנה, העלות של מניעת הסכנה ועוד.

לעיתים, איזון האינטרסים יביא את בית המשפט למסקנה כי אין להטיל חובת זהירות. כך לדוגמא בע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישרא ל,[20] בו מארגן טיול נתבע על גרימת מותו ברשלנות של מטייל בשל שיטפונות. בית המשפט העליון הפך את פסיקת בית המשפט המחוזי וקבע, כי לא חלה חובת הזהירות, שכן המערער יכול היה לצפות את הנזק, אך לא היה צריך לצפותו, וכנגד גודל הסיכון וחומרת הסכנה יש להביא בחשבון את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע אם סביר היה לדרוש צפיות של הנזק.

במקרה זה נקבע, כי ישנה חשיבות רבה לטייל ולהכיר את הארץ ואת ההיסטוריה שלה, וזהו ערך חינוכי ולאומי. אין פירוש הדבר, שניתן לזלזל ולהתרשל בעת עריכת טיולים, אלא שכאשר ננקטים אמצעי זהירות סבירים, לא קיימת עוד חובת צפיותה של הסכנה, כאשר מדובר בסכנה שאת היווצרותה לא ניתן למנוע.

על "האדם הסביר"

התשובה לשאלה האם אדם צריך לצפות את הנזק, מתבצעת באמצעות פניה ל"אדם הסביר", לפי רמת התנהגות אובייקטיבית. דהיינו, דרישה מאדם לצפות את הנזק במקום בו אדם סביר באותן נסיבות היה צריך לצפותו.

בע"א 71/ 299 עודד מזרחי נגד "מקורות",[21] התייחס השופט זוסמן לשאלה מיהו האדם הסביר: "בתי המשפט נוהגים זה עשרות בשנים לקבוע צפיותה של פגיעה על פי ההתנהגות הנדרשת מאדם סביר, אותה התגלמות של אדם תם, ישר והגון, שאולי אינו קיים בפועל אך משמש קנה מידה מועיל למדוד בו אחריות בנזיקין". האדם הסביר הוא אך כלי המשמש בידי בית המשפט קנה מידה לקביעת האחריות בנזיקין, והוא איננו בשום אופן האדם הממוצע, כפי שנקבע בע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נגד מרדכי בש.[22] כאשר נקבע כי קיימת חובת זהירות, הכוונה היא, כי על הנתבע היה לנקוט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות על מנת להימנע מן הנזק הצפוי. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת גם היא על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

מכאן, שמבחן הצפיות שמיושם על האדם הסביר מתבצע פעמיים: הן לשם קביעת חובת הזהירות המושגית והן לשם קביעת חובת הזהירות הקונקרטית. כאשר בוחנים האם מתקיימת חובת זהירות מושגית שואלים- האם בסוג המקרים וביחס לסוג מזיקים יש חובת זהירות. כאשר בוחנים אם מתקיימת חובת זהירות קונקרטית שואלים- האם במקרה הקונקרטי קיימת חובת זהירות. לא בכל מקום בו קיימת חובת זהירות מושגית תהיה חובת זהירות קונקרטית.

הגישה הנוהגת היום לעומת העבר, הינה גישתו של השופט אגרנט,[23] הדוגלת בהפרדה בין חובת זהירות מושגית לבין חובת זהירות קונקרטית. כיום, טרם הבחינה אם קיימת חובת זהירות קונקרטית, בוחנים אם קיימת חובת זהירות מושגית, שבהיעדרה, לא תהייה קיימת חובת זהירות קונקרטית.

הסוגיה נבחנה על ידי בית המשפט בע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז(1), 113, 126) ובע"א 91 / 915 מדינת ישראל נ' יצחק לוי,[24] שם צוין על ידי בית המשפט כי ההתייחסות היא לכל מקרה ומקרה לגופו של עניין. כמובן שהבחינה שנעשתה על ידי בתי המשפט נעשתה באופן של בדיקת ההתנהגות אשר גרמה לנזק ורק לאחר מכן נבדק האם בהתנהגות האמורה ובגינה ישנה הפרה של חובת הזהירות וכן באם יש בהתנהגות זו הפרה של סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה.

מבחינת ההלכה הנבחנת במאמר זה, קיומה של חובת הזהירות נגזרת מיכולתו של האדם הסביר לצפות כי התנהגותו, או במקרה זה, התנהגות השוטרים, היא אשר הביאה לתוצאה ההרסנית של מות התינוק. כלומר, הבחינה הינה פרטנית, תוך שבתי המשפט מאפשרים למשטרה לפעול על פי חופש פעולה ושיקול דעת ענייני בכל מקרה ומקרה, ותוך בחינת השפעת הפסיקה על דרך התנהגות עתידית ועל המעמסה הכספית שתוטל על סוג מזיקים או ניזוקים.

ניתוח פסה"ד בפרשת עזבון פלוני בחלוקה לשלבים

בית משפט של ערעור ישתמש בסמכותו לשנות מקביעות בית המשפט דלמטה, מקום שהשינוי המתבקש הינו עקרוני וכאשר מדובר בטעות בולטת. כעולה מפס"ד של בית המשפט העליון בפרשת פלוני, ובהתייחס לחובת הזהירות על פי פסיקתו של השופט ג'ובראן, אין צורך להכריע בין הגישות, מן הטעם הפשוט, כי חובתה של המשטרה הינה להגן על הציבור מפני פגיעה עבריינית ולהגן על שלומו.

בחינת התנהלותה של המשטרה נעשתה על פי פרטי האירוע, בחלוקה לפי מספר פרקי זמן שנותחו על ידי בית המשפט בשלבים:

השלב הראשון: בו הוזעקה המשטרה על ידי שכניהם של האב והאם לזירת האירוע ובו הוחלט, כי השוטר נאסר והשוטרת ספון הם השוטרים אשר ישלחו לטפל באירוע.

בדיון שנערך בבית משפט השלום, ואשר בו הועלו נסיבות התנהלות השוטרים בזירת האירוע הסתבר כי למרות שמדובר בנושא חשוב של אלימות במשפחה, לא היה ידוע למשטרה כי לבני הזוג יש רקע של אלימות, אך הובהר כי רשויות הרווחה ידעו על האלימות השוררת בבית וכי האם "זכתה" מעת לעת לנחת ידו האלימה של האב. בנסיבות כאלו, של קריאה לאירוע של אלימות מבלי שהיה רקע לפנייה, נפסק על ידי בית המשפט העליון כי אין לצפות מהמשטרה לטפל באופן שונה בתלונה מכל תלונה אחרת.[25]

השלב השני: מרגע הגעתם של השוטרים למקום האירוע ועד לשלב בו נמלט האב מידי השוטר לאחר שנאבק עמו וברח. על פי בית משפט השלום, התרשלותם של השוטרים נובעת מכך שנמנעו מלעצור את האב ולשים עליו אזיקים באופן מידי. לעומת זאת, בדיון בבית המשפט העליון נדרש בית המשפט לסוגיה של חובת הזהירות של המשטרה כלפי התינוק, אך נפסק כי לא ניתן היה לצפות את התנהלות האב ועל כן אין להטיל על המשטרה חובה זו. לא זאת אף זאת, אלא שבידי המשטרה גם לא היה מידע מוקדם על התנהלותו של האב ולכן גם נטל זה הוסר מכתפיהם.

בהתייחס לשלב זה נפסק על ידי בית המשפט העליון, כי התנהלות המשטרה והחלטותיה דורשות איזון עדין בכל מקרה ומקרה שהינה נדרשת לטפל בו למרות שגם המשטרה אינה נהנית מחסינות במידה והתנהלותה הייתה רשלנית.

המגמה היא, כי באופן כללי אין להתערב בשיקול הדעת של המשטרה אולם לא בכל מקרה ומקרה ייגבה אותה בית המשפט בחסינות, וכפי שנכתב לעיל, כל מקרה ייבדק לגופו, ובמידה וייקבע שהמשטרה אשמה ברשלנותה הרי שתוטל עליה חבות בנזיקין. בסיכומו של שלב זה נמצא, כי למרות שהייתה למשטרה חובת זהירות כלפי הציבור בכללו וכלפי התינוק בפרט, לא מצא בית המשפט כי השוטרים הפרו את חובת הזהירות שעליה הם אמונים בהתנהלותם כלפי האב.

השלב השלישי : השלב הקצר ביותר, השלב המסכם- בו מצא התינוק חסר הישע את מותו בידי אביו הרוצח. כפי שתואר בבית המשפט השלום, מרגע בריחתו של האב מן השוטר כאשר ניגש לסלקל, תפס את התינוק וזרק אותו כאילו היה כדור ברזל אל המסלעה של השכנים וכתוצאה מכך מת התינוק. אכן, השוטר הבחין בתינוק ואף דרך את נשקו, אך החשש שמא יפגע דווקא בחף מפשע הוא שמנע ממנו לירות לעבר האב. בשלב כלשהו של האירוע שנמשך דקות ספורות רץ השוטר לתפוס את התינוק, אך הדבר לא עלה בידיו.

לטענת המערערים, הימנעות השוטר מלעשות שימוש בנשקו כנגד האב מהווה התרשלות. לאחר שהוכח, כי שיקול הדעת שהופעל היה לא לירות מחמת פגיעה בחסר ישע ומן הטעם הפשוט על כי, מי היה מעלה בדעתו, כי אבי התינוק יזרוק אותו ובכך יגרום למותו, נפסק על ידי בית המשפט העליון, כי גם בשלב זה לא הייתה התרשלות במעשיו של השוטר וחוכמה לאחר מעשה אינה זו שתצדיק את הטענה כי השוטרים התרשלו. בדומה נקבע גם בעניין עא 94 / 5604 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל נח (2) 498.[26] לסיכום חלק זה של הדיון, למרות האירוע הנורא לא יכלו השוטרים, על פי מכלול הנתונים שהוצגו, לצפות את התנהלות האב ולמנוע את הפשע הנורא.

הטלת אחריות שילוחית על המדינה

הטלת אחריות על המדינה בגין מעשה עובד ציבור תתקיים כאשר הופרה חובה המוטלת עליה באופן ישיר או כאשר העובד מהווה חלק מאורגני המדינה. כמו כן, ככל גוף המאוגד לפי סעיף 2 לחוק הנזיקיים האזרחים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952,[27] המדינה עשויה לשאת באחריות שילוחית כמעבידתו של עובד המדינה.[28] לפי סעיף 1 לחוק הפרשנות, "עובד ציבור" או "משרד ציבורי", משמעותם עובד או משרד שהוטלו עליהם תפקידים כאלה בין שהם נתונים לפיקוחה הישיר של הממשלה ובין אם לאו.

מכיוון שהפסיקה אינה דלה בנושא, איני סבורה כי יש להיכנס לדקויות באשר לסוגית עובד הציבור וזאת מפאת העובדה שתביעות נזיקיות כנגד המשטרה בגין עוולת הרשלנות הן "שידוך נפוץ", וכבר הוגשו תביעות בהן נבחנה פעילותה של המשטרה על ידי בית המשפט העליון. אשר על כן, במידה ותתבע המשטרה על אחריות בנזיקין תוך פעולה של אי מניעת פשע הרי שתבחן בכפוף להלכת פלוני ופסיקה נוספת שכבר ניתנה בעניין.

סעיף 3 לחוק הנזיקיים האזרחיים,[29] מטיל על המדינה אחריות למעשה עוולה שנעשה בידי עובדיה אם נעשה ברשלנות, והשאלה הינה האם הייתה פה רשלנות והאם המשטרה חבה במקרה זה בפיצויים בגין אי מניעת פשע.

ככלל, אחריות בדיני נזיקין מוטלת על פלוני רק בגין מעשיו שלו. אחריות שילוחית, מאידך, מטילה אחריות על אדם/גוף/רשות בגין מעשה של אדם אחר, בשל יחס ביניהם. סעיף 13 לפקודת הנזיקין, לדוגמה, מטיל אחריות על המעביד בגין מעשה של העובד, מכוח יחסי עובד-מעביד. האחריות השילוחית היא עצמאית, וניתן לתבוע את המעביד ללא תביעת העובד, אך אחריות המעביד תיבחן ותיגזר מאחריותו של העובד.

בדיון בבית המשפט העליון בפרשת פלוני, נבחנה חובתה של המשטרה לדאוג לשלום אזרחיה תוך פעולתה במקרה נתון כנשוא מאמר זה. יש להעיר, כי המשטרה אינה יכולה לעשות כל דבר בכל מחיר וכל עניין נבחן לגופו. הלכת פלוני מהווה ככל שמצאתי, את המשכו של הדיון בישראל באשר לאחריותה של המשטרה במידה ונמצאה אשמה בהפרת חובתה, ובעבר אף נבחנו מקרים בהם הוטלה אחריות בנזיקין על המשטרה.

המהפך החל בע"א 83 /243 עיריית ירושלים נגד אלי גורדון,[30] בו נתבעה המדינה בגין נגישה ורשלנות של רשויותיה. ביהמ"ש קבע, כי קיומה של חובה פנימית אין בה כדי לשלול קיומה של חובה חיצונית, וקיומה של החובה הסטטוטורית מוליד ויוצר פיקוח ושליטה של הרשות השלטונית, מה שמוליד הסתמכות של האזרח על הרשות. מכאן, נוצרת חובת הזהירות המושגית של רשויות המדינה כלפי האזרח. כמובן, וכפי שנקבע בפסק הדין, יש לילך באיזון עדין, שהרי אם המשטרה תחשוש שבכל עניין ועניין תוטל עליה אחריות נזיקית, הרי שהטלת האחריות תרפה את ידיה.

פס"ד נוסף בו הוטלה חובת זהירות על המשטרה הינו בע"א 82 / 429 מדינת ישראל נ' תמר סוהן,[31] שם תבעה אישה את משטרת הגבולות, אשר לא מנעה מבעלה לצאת מהארץ על אף צו איסור יציאה מהארץ שהוצא כנגדו, ובשל רשלנותה של משטרת הגבולות נותרה האישה בעגינותה ואף ללא מזונות. המדינה טענה, כי אינה אחראית במקרה של מחדל בחובת זהירות, אך בית המשפט העליון קבע, כי קיימת חובת זהירות ומכיוון שהיא הופרה, הרי שהמדינה בכובעה של המשטרה חייבת בפיצויי נזיקין. פס"ד אחר בו הוטלה חובת זהירות ואחריות בנזיקין על המשטרה הינו ע"א 85 /126 ר.ג.ם. מרט ואח' נ' מדינת ישראל,[32] בו נקבע, כי המשטרה התרשלה בכך שלא אבטחה היטב מפעל יהלומים. במקרה זה, המשטרה נטלה על עצמה אחריות כמי שאבטחה מפעל יהלומים, על כן, המפעל ציפה מהמשטרה שתשגיח, ומשהופרה חובת הזהירות הרי שהמדינה חייבת בפיצויים. כך נפסק גם בתא 00 / 2555 רביב מרגלית נ' מדינת ישראל בית משפט מחוזי ירושלים[33] כי הטלת חובת זהירות קונקרטית על המשטרה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

כעולה מן הדיון בסוגיה זו מסתבר, כי בתי המשפט בישראל פועלים בעקביות באשר לבחינת תפקודה של המשטרה, וככל שהיא הפרה את חובתה, הרי שתוטל עליה אחריות בנזיקין כמו כל רשות שלטונית אחרת. יש להתייחס לתיפקודה של המשטרה תוך התייחסות למגבלות הפעלת שיקול דעתה של המשטרה באירוע נתון וכן לתת תשומת לב מיוחדת לכך שלא רק שכל מקרה יידרש לבחינה מקיפה ומעמיקה, אלא שלא ימהרו להטיל אחריות על המשטרה בשל החשש מפני מצב בו כל דכפין ייתי ויתבע את המשטרה, והרשות תפעל בהססנות, דבר שיפגע בשלום הציבור.

משפט משווה

במשפט האמריקאי הגישה הרווחת הייתה בעבר, כי אין להתערב בסכסוכים אלימים בתוך המשפחה, ואין להטיל ככלל אחריות בנזיקין על המשטרה. גישה זו נבעה מתוך ראיה מסורתית, לפיה סכסוכים אלו הינם סכסוכים פרטים. בשנות ה-80 החל דיון ציבורי נרחב בסוגיה זו, ובין היתר נטען כי הימנעותה של המשטרה מטיפול באירועי אלימות במשפחה נובעת בעיקרה מדעות קדומות שהצדיקו הגנה על גברים אלימים.[34] בשנות ה-90 נרתם הקונגרס האמריקאי לשינוי המצב, ונחקק חוק המעודד את המדינות לקבוע חובת מעצר במקרים של אלימות במשפחה.[35]

גישה זו מצאה את ביטויה במקרה רצח נורא ומזעזע בפרשת Town Of The Castle Rock Colorado V. Goonzales,[36] שם נדון עניינה של אישה, שהוצא כנגד בעלה בנפרד צו הגנה לטובתה, לפיו בעלה אינו יכול להתקרב אליה או אל שלוש בנותיהם. באחד הימים לקח האב את בנותיו בניגוד לצו, והאם, שחששה לשלומן של בנותיה, פנתה לעזרת המשטרה וביקשה שהמשטרה תפעיל את הצו. המשטרה לא פעלה על פי הצו, האב רצח את שלוש בנותיו ואף פתח באש לעבר תחנת המשטרה. בסיומו של יום הוא נורה ונהרג.

בית המשפט הפדראלי לערעורים פסק, כי המשטרה אשמה ברשלנותה. לעומתו, בית המשפט העליון הפך את הקערה על פיה וקבע, כי הצו אכן הסמיך את המשטרה לעצור את הבעל, אך אין בכך משום יצירת חובה מוחלטת, שממנה מתחייב כי המשטרה, שנמנעה מלעצור את הבעל, הפרה את חובתה. בית המשפט העליון אף סבר, כי שיקול דעתה של המשטרה הינו חשוב ויש להתחשב בו, למרות שמדינת קולרדו קבעה, כי במקרים כאלו יש יסוד לעצור את התוקף.

מפרשה זו עולה, כי הגישה השוללת הטלת אחריות בנזיקין היא הגוברת, אולם יש ניצנים לשינוי בגישה זו, כאשר בפס"ד (White v. Beasley (1996,[37] בית המשפט האמריקאי חייב את המשטרה ברשלנות בשל אי דיווח על אלימות במשפחה מחמת "יחסים מיוחדים בין המשטרה לקורבן העבירה".

גישת המשפט הקנדי- בית-המשפט בקנדה בעניין Doe v. Metro. Toronto (Municipality) Commissioners of Police [38] קבע, כי המשטרה אחראית בנזיקין בגין הפרת החובה להזהיר נשות קהילה מסוימת מפני אנס סדרתי, ודחה את טענת המשטרה באשר לחשש מפני יצירת בהלה וחרדה בציבור, ותוך עמידה על יחסי הקירבה שהתקיימו כלפי הניזוקות ועל היות הנזק צפוי: The police are statutorily obligated to" prevent crime and at common law they owe a duty to protect life and property… In my view, the police failed utterly in their duty to protect these women and the plaintiff in particular from the serial rapist the police knew to be in their midst by failing to warn so that they may have had the opportunity to take steps to protect themselves... Here police were aware of a specific threat or risk to a specific group of women and they did nothing to warn those women of the danger they were in, nor did they take any measures to protect them."

גישת המשפט האירופי- בית הדין האירופי לזכויות אדם בחן את סוגית אחריותה של המשטרה בגין אי מניעת פשע בפרשתOosman V .United Kingdom (1998), 29, EHRR 245 .[39] בפרשה זו רצח מורה בריטי אביו של תלמיד ופצע את התלמיד- כאשר התובעים הדגישו כי מסוכנתו של הרוצח הייתה ידועה למשטרה והיא נכשלה באי מניעת הפשע. יש לציין, כי התביעה, שהסתמכה על פרשתHill ,[40] בה נתבעה המשטרה בגין אי מניעת רצח של אישה בידי רוצח סדרתי שידעה שמסתובב באזור, נדחתה על ידי בית המשפט הבריטי ועל כן נעשתה פניה לבית המשפט האירופי לזכויות אדם, שהסתמכה על סעיף 2 לאמנה האירופית לזכויות אזרח,[41] הקובע כי: כל אדם רשאי לחיים מוגנים על ידי החוק".

לגישת בית הדין האירופי, על מנת לקבוע שהופרה החובה לפי סעיף 2 יש להוכיח, כי הרשויות ידעו או היו צריכות לדעת על מסוכנות ממשית לחייהם של אדם זה או אחר, ולמרות זאת נמנעו מלהגיש עזרה. גם בפס"ד זה הודגשה חשיבותה של מערכת נקיטת שיקול דעת על ידי המשטרה.

לגישתו השמרנית של המשפט האנגלי, ישנם מקרים בהם הטלת אחריות בנזיקין תועיל לאינטרס הציבורי באופן שתגבר הזהירות הננקטת, אך לא בהכרח לגבי פעולתה של המשטרה. גם הלכה זו נבחנה בענייןBrooks v Metropolitan Police Commissioner and others [2005] UKHL 24[42] שם אף נקבע,כי אין להעניק למשטרה חסינות מוחלטת מפני אחריות בנזיקין כאשר זו תוטל, אם תוכח אי עמידה בחובת זהירות. כמו כן, אישר בית הלורדים שוב את שנקבע בהלכתHill באשר לחשיבות שיקול הדעת של המשטרה.

סוגיית אחריותה של המשטרה באנגליה בעניין של אי מניעת פשע נדונה לאחרונה בעניין Van Colle v Chief Constable of Hartforshire [2008] UKHL 50,[43] בעניין זה נדונו במאוחד שני מקרים בהם נתבעה המשטרה בטיעון שלא מנעה עבירות של תקיפה ורצח למרות המידע שהיה בידיה, לפיו העבריינים עלולים לבצע את זממם בקורבנותיהם ולפגוע בהם. בית הלורדים קבע בהתייחסו להלכת Hill, הלכת Brooks והלכת Oosman, כי שני המקרים אינם מקימים אחריות מצד המשטרה.

בדומה, ניתן לנתח את המקרה המזעזע של מרגריטה לאוטין, שנרצחה לנגד עיני בני משפחתה בחוף הים בבת ים, ע"י רוצח שכיר שנשכר לחסל אדם אחר. המשטרה, שתצפתה על מוזמני הרצח, לאו דווקא מתוך ידיעה על כוונת הרצח, לא הזהירה את הנופשים. יש מי שיטען, כגישת המשפט האנגלי, שאין להטיל אחריות על המשטרה, שכן היא פעלה במהלכה של חקירה.

מסקירת המשפט הישראלי והמשפט בעולם בעניין אחריותה של המשטרה בגין אי מניעת פשע עולה, כי הגישה הרווחת הינה שיש ליתן למשטרה לעשות את עבודתה ולפעול על פי שיקול דעתה, אולם אין לשלול הטלת אחריות עליה בגין התנהלות רשלנית.

אחריותה של המשטרה מנקודת המבט של הציבור

האזרח רוצה בטחון ותו לא. שאלת אחריותה של המשטרה לא עולה רק נוכח פסה"ד שנותח לעיל, אלא בכל דיון לאחר מקרה אלימות כזה או אחר שאנו נחשפים אליו בתקשורת.

"עיקר ההצדקה לקיומה של המשטרה בחברה דמוקרטית הוא בשמירתה על החוק"-[44] המציאות המוכרת המורכבת והכואבת לעיתים, שאנו נתקלים בה לנוכח פרצי האלימות, מציבה את משטרת ישראל בפני דילמות ערכיות בביצוע תפקידה. לכן, אין מנוס מאשר לתת לה לבצע את תפקידה באופן מקצועי והוגן, ולחזק את השוטרים, על מנת שבעת הפעלת שיקול הדעת המקצועי, לא תוטל עליהם אחריות שתוביל ל"הקטנת ראש".

מהאמור בריאיון שנערך עם המפכ"ל הקודם של המשטרה, משה קראדי בשנת 2006 בעיתון קוראים-100, של המשטרה,[45] באשר ליכולות המשטרה ותפקודה, ניתן לחשוב בטעות, כי עד לימים אלו הזמן עצר מלכת. האם אכן לא השתנו הדברים משנת 2006 ועד היום? למעשה, החברה הישראלית נותרה ואולי אף נעשתה יותר אלימה. חדשות לבקרים אנו שומעים את הדי האלימות בתקשורת, כאשר לא אחת נדרשת המשטרה לבקש מתן צווי איסור פרסום על מנת לא לפגוע בחקירה. פרצי האלימות, בין אם מדובר במקרי רצח מזעזעים של ילדים, של משפחה או של קורבנות סתמיים בהחלט לא גורמים לתחושה של בטחון.

עולה מן הריאיון עם המפכ"ל קראדי, כי החברה הישראלית הפכה לחברה אלימה- חברה שאבד לה מקור הסמכות של ההורים, של המורים, של המפקדים בצבא ואף של השוטרים. הפגיעה בכושר ההרתעה של השוטרים נובעת אף מן הסיקור התקשורתי, כאשר התקשורת "מחזקת" את העבריינים בהצגת השוטר כחלש וככזה שאפשר לפעול כנגדו באלימות. לשוטר, מחד, מוקנית סמכות להשתמש בכוח, אך מאידך יש לשוטר חובה וזכות לפעול בשיקול דעת לפני שנעשה שימוש בכוח. המפכ"ל קראדי אף ציין את חובתם של המפקדים להכין את השוטר לזמן כזה שבו יידרש להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטה מושכלת בעצמו כהחלטת השוטר שלמעשה קיבלה גיבויי הן בבית המשפט המחוזי בחיפה והן בבית המשפט העליון.

כביקורת על האלימות שפשתה נגד שוטרים אמר קראדי, שהינו מוקיע אלימות פיזית כנגד השוטרים אשר הם שומרי הסף של הדמוקרטיה, ובהיעדרם אנו יכולים להתייצב בפני כאוס. שומרי סף אלו, עושים ברובם את מלאכתם נאמנה בהגנה על שלום הציבור וביטחונו ולטענתו רק העשייה תחזיר את האמון במשטרה.

בשנת 2006, בה נערך הריאיון, הודגש, כי תחושת הביטחון של הציבור נמדדת לא רק על בסיס היקף הפשיעה אלא בעיקר על בסיס דימוייה של המשטרה ותדמיתה- נדמה, כי הדברים לא השתנו כלל וכל וכי זכרונו של הציבור שמחפש את הסיפוק המיידי בפתרון של פשע ו/או במניעת פשע היה ונותר קצר. תדמית המשטרה כיעילה וכנותנת שירות טוב יותר היא שתגרום לציבור לתחושת ביטחון טובה יותר ולא נתונים סטטיסטיים המעידים על ירידה בפשיעה.

לנוכח ריבויים של מקרי האלימות התכנסה ועדת הפנים והגנת הסביבה.[46] בדיון שנערך הובע זעזוע עמוק ממקרי הרצח והאלימות שאנו שומעים עליהם כמעט השכם והערב. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד אזולאי, דיבר על כך שמשכורתם של השוטרים נמוכה והיכולת של השוטרים לעמוד מול העבריינים או מול אסיר משוחרר כמוחמד חטיב אינה פשוטה. אין ספק שהאזרח מחפש את הביטחון שראוי שיהיה לו ולכן על הכנסת ועל הממשלה להחזיר את הביטחון לאזרח. כמו כן, העלה חה"כ אזולאי טרוניה כנגד מערכת החינוך וכנגד מערכת המשפט שמקלה עם עונשם של רוצחים, וקבל על כך שישנם קרוב לחצי מיליון אנשים שלא פונים למשטרה מכיוון שהתייאשו מלקוות שזו תעזור להם.

המפכ"ל דודי כהן הוסיף ואמר, כי המשטרה עברה מהפכה ומעבר מפעילות ביטחונית לטיפול מובהק בטיפול בפשיעה ובאלימות יחד עם משרד המשפטים והמשרד לביטחון פנים. חה"כ אריה ביבי ציין, כי יש צורך ללכת על פי ספרו של ראש עיריית ניו-יורק לשעבר ג'וליאני, שאיחד את כל זרועות האכיפה וכך יצר הרתעה. גם במדינת ישראל אם לא יאחדו את כל זרועות האכיפה הרי שבעצם לא נעשה דבר. הרי לא יעלה על הדעת שכאשר שוטר מאחר ואפילו חמש דקות לדיון יחד עם העבריין בבית המשפט- העבריין משוחרר. דוברים רבים הסכימו כי אי אפשר להטיל את כל האחריות רק על המשטרה. יש לנקוט צעדים של הגברת האכיפה, הגברת נוכחות המשטרה ומיגור חשיבה עבריינית, וכן לפעול להעלאת תקציב המשטרה ולדאוג לתוכנית פעולה בנושא החינוך ובנושא האכיפה. וכדבריו של יעקב טרנר- לא מספיק לדבר על הדברים, יש צורך בפעולה.

אף לדעתי הגיעה העת שתהיה ענישה מחמירה יותר, לפחות כמו בארה"ב שם לכל עבירה יש עונש מובנה. לא יעלה על הדעת שרוצח כמו מוחמד חטיב שזרק תינוק בן חודשיים אל מותו ונשפט למאסר עולם לא יירקב בכלא לעולם. יש להחזיר את הביטחון העצמי לאזרחי מדינת ישראל את הכבוד העצמי למשטרה ואת האמון של הציבור במשטרה.

סיכום ומסקנות

בהצעת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס 9) (אחריות עובדי ציבור) תש"ס 1999, מוצע להרחיב את חסינותם של עובדי הרשויות הציבוריות גם למעשים ומחדלים שנעשו תוך כדי מילוי תפקידם, אף אם יש בהם משום התרשלות, תוך דאגה לכך שהנפגע יפוצה. החסינות המוצעת היא דיונית בלבד, ועובד הציבור לא יהיה חסין לגבי מעשה שנעשה בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות.

אין חולק כי פרשת פלוני הינה נוראה, אך פעולותיה של המשטרה לאחר שהפכתי והפכתי עבור ושוב בסוגיה של אי מניעת פשע, מעלה מסקנה אחת ברורה כי לא ניתן היה למנוע את הפשע. אמת, שהשוטרים אמורים להיות מיומנים ולמודי ואירועים נוראים, אך אף אחד לא היה יכול לצפות שאדם פשוט ירצח את ילדו הקט.

שאלת הטלת אחריות בנזיקין על המשטרה שנדונה בהלכת פלוני הינה שאלה לא פשוטה שהטרידה את מנוחתם של שופטים ומלומדים בארץ ובעולם. אי אפשר לומר, כי המשטרה תמיד תהיה פטורה מאחריותה הנזיקית באשר לאחריותה השילוחית, כל מקרה יישקל לגופו תוך מתן חשיבות מרובה לשיקול דעתה של המשטרה. תפקידה של המשטרה הוא לשמור על שלום הציבור ועל בטחונו ולמנוע ביצוען של עבירות, אך המשטרה אינה יודעת הכל, אינה נמצאת בכל מקום, אין בכוחה למנוע ביצועם של פשעים שהיא אינה יודעת עליהם מראש, ובוודאי שאין יכולת צפייה לכל שוטר בכל אירוע ואירוע. אין ספק כי בכל הקשור לשמירת הסדר הציבורי בכלל, סומך האדם הפשוט על המשטרה. המשטרה הינה זו שאמונה על הסדר הציבורי ואין בילתה, בלעדיה יהיה כאוס מוחלט. שומה על בית המשפט לבדוק כל מקרה לגופו, וכאשר נשללת חובת אחריותה של המשטרה, הרי שאין להטיל עליה אחריות בנזיקין.

אזרחים רבים הגישו תלונה במשטרה- לעיתים בגין עבירות שנחשבות "קלות" כעבירות רכוש ואחרות "קשות" יותר, כעבירות אלימות. לעיתים חש האזרח הקטן כי המשטרה מתעלמת מפנייתו, ולא אחת נשמעים בתקשורת "תירוצי" המשטרה כי חסר לה כוח אדם והיא אינה יכולה להיות בזמן נתון בכל מקום ומקום. יוער, כי נוכח האלימות המרובה שפשתה במדינה אין ספק שאם לא יתווסף כוח משמעותי למשטרה הרי שתהא נמצאת בחסר, אך זהו איננו תירוץ שאמור להתקבל על דעת האזרחים שרואים במשטרה את המקור לאכיפת החוק.

כפי שנכתב לעיל, המשטרה אינה חפה מאחריות. בהקשר זה כבר נקבע, כי "שעתו היפה של המשפט הישראלי הייתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה".[47] עוד נקבע בעניין זה, כי "המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין ואין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי מניעת מעשים פלילים או אף מעשה איבה שנעשו על ידי אחר".

כאמור, אירועי אלימות הם מנת חלקנו, הם ימשיכו מן הסתם להתרחש והמשטרה לא תוכל תמיד להיות בכל מקום. שאלת אחריותה של המשטרה בנזיקין, תוך בחינת מקרה של אי מניעת פשע בין אם הינו מקרה רצח מזעזע זה או אחר, תעשה על פי הפסיקה הנוהגת בארץ ובעולם תוך בחינת כל מקרה באופן פרטני ולגופו ותוך מתן חופש פעולה לפעולת המשטרה ומתן חיזוק לשיקול דעתה. מסקנה נוספת העולה, היא שהמשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולותיה או מחדלים רשלנים שלה בכל מקרה, ועליה להיות עם יד על הדופק, להתנער ככל יכולתה משאננותה ומעל לכל לדאוג לרווחת הציבור הסומך על פעולתה.

הסכסוך בדיני הנזיקין הוא בין מזיק לניזוק, אך הסכסוך בעונשין הוא בין החברה כולה לבין העבריין, ויתכן שצריך להקדיש תשומת לב רבה יותר בתחום העונשין וההרתעה למולם של עבריינים. במשפט המשווה כבמשפט הישראלי, נראה כי הפסיקה מאמצת את החשיבות שניתנת לשיקול הדעת של המשטרה, באשר המשטרה בכל מקום בעולם וגם בארץ אינה יכולה להיות בכל מקום ובכל עת. כפי שהודגש לעיל, לצערם של הקורבנות ולצער משפחותיהם לא תמיד יינתן מענה מן המשטרה מן הסיבה הפשוטה, כי לעיתים דיווח אלים מתפרש לשני הצדדים. כל עוד דנים בעבירות המבוצעות ע"י בני אדם- יהיו מקרים שהמשטרה, גם אם תהיה במצב האידיאלי של כל מקום ומקום, לא תוכל להושיע אלא רק כחוכמה לאחר מעשה.

אכן, מטרתם של דיני הנזיקין, הינם להשיב את המצב לקדמותו תוך פיצויי הניזוק. ברם, לא כל מקרה אלימות משפחתית, ניתן למניעה. כפי שנקבע בפרשת פלוני- לא הוכח כי המשטרה התרשלה והרי שאין לחייבה בנזיקין למרות התוצאה המחרידה בעליל של רצח תינוק.

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"א 1678/01 מ"י נ' וייס ואח':[48] "אבד הכלח על התפיסה העקרונית הגורפת כי המשטרה חבה אחריות לציבור בכללותו ולעולם לא לפרטיו. הטלת אחריות על המשטרה במקרים מתאימים מהווה אמצעי נוסף להבטיח הקפדה הולמת על ביצוע נאות של סמכויות המשטרה".

על כן, הדרך הראויה לדעתי הינה כי יש לבחון כל מקרה לגופו תוך שימת לב לפעולותיה של המשטרה על שלוחותיה ובדיקת שיקול דעתה של המשטרה בכל מצב נתון. יש ויוער, כי הגישה שחיסנה את השלטון בישראל מאחריות בנזיקין נדחתה, ואף כפי שהוצג דלעיל יש שינוי גם בעולם, כי הרי לא לעולם חוסן- ובמידה והמשטרה אכן חבה חובת זהירות בגין אי מניעת פשע לא מן הנמנע שתישא באחריות תוך הטלת פיצויי נזיקין על המשטרה ככל שלוח.

על כן, וככל שעולה מן הדיון יש ליתן למשטרה לעשות את עבודתה, אך יש להישמר מלהטיל עליה אחריות מוחלטת שתיצור מצב בו המשטרה לא תוכל לפעול.

לסיכום, יפים דברי בית המשפט בעניין בוסקילה: "מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".[49]

לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:


* יעל לוי הינה עורכת דין ומגשרת, בעלת תואר ראשון ושני במשפטים- אוניברסיטת תל אביב ובמגמת המשך לעבר הדוקטורט. מכהנת כסגנית יו"ר ועדת עו"ד צעירים של לשכת עורכי הדין וחברה בועדות תכנון ובניה, קניין ומקרקעין בהתנדבות.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.

[1] רע"א 5277/08 עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל

[2] תפ 99 / 3 מדינת ישראל נ' פלוני

[3] מתוך ת.א. 04 / 2140 עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, בעמ' 7.

[4] תא 04 / 2140 עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל.

[5] ת"א ( חיפה) 4490/07 מדינת ישראל משטרת ישראל נ. עזבון המנוח פלוני ניתן ביום 13.5.2008

[6] מתוך ת"א ( חיפה) 4490/07 מדינת ישראל משטרת ישראל נ. עזבון המנוח פלוני.

[7] P .J .Kelley Restating Duty ,Breach, and Proximate Cause in Negligence Law Descriptive Theory and the Rule of Law 54 Vand. L. Rev. (2001)1039

[8] Winfiled @ Jolowicz On Torts (London,15 ed 1998) 90

[9] א' פורת, דיני הנזיקין עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו 373

[10] י' גלעד, על הנחות עבודה אינטואיציה שיפוטית ורציונלית, משפטים כו תשנ"ו 295 , 296

[11] י' גלעד, על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי, עיוני משפט יד תשמ"ט 319

[12] א 04 / 2140 עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל ניתן ביום 11.4.2007

[13] סוגיות בדיני נזיקין שירלי דגן עוולת הרשלנות חלק א - המכון לחקרי משפט וכלכלה בע"מ תשס"ב 2002.

[14] י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית, ( ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 25.

[15] א' ברק, הערכת הפיצויים בנזקי גוף, עיוני משפט ( תשמ"ג) 243, 249-248

[16] G. Calabresi ,The Costs Of Accidents (New Haven,1970)3-26

[17] R.A. Posner, A Theory of Negligence J. Leg. Stud.(1972)29,pp 109

[18] פרופ' דני מור, פקודת הנזיקין בראי הפסיקה, הפרקליט לט (תש"ן) 387

[20] ע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל , פ"ד לג (3) 626, 631

[21] עא 71 / 299 עודד מזרחי נ' "מקורות" חברת מים בע"מ, פ"ד כו (2) 248,.

[22] ע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נגד מרדכי בש, פ"ד יח (4) 568. מרדכי בש השאיר מקרר ריק בחצר ביתו, ושני פעוטים נכנסו לתוכו ומצאו את מותם בחניקה. ההגנה הביאה עדים רבים משכבות שונות של הציבור, אשר טענו שלא היו מעלים על דעתם שהמקרר ישמש מלכודת מוות, אך עדויות אלו לא עמדו לזכותו של הנאשם. נקבע, כי המבחן אינו מבחן האדם הרגיל אלא מבחן האדם הסביר, שהוא למעשה בית המשפט. ומדברי השופט חיים כהן: "מן המפורסמות הוא שדלתות המקררים נסגרות בנקל, ודחיפה קלה בלבד של הדלת גורמת לסגירת המנעול; למה לא יהא זה בגדר הצפיות הסבירה, שהדלת הפתוחה של המקרר תיסגר, תוך כדי משחק של ילדים 'מעצמה'? וזו אף זו: ילדים הנכנסים לתוך מקרר תוך כדי משחק מחבואים – למה אין לצפות שיסגרו את דלת המקרר מאחוריהם כדי שלא ייראו ולא יימצאו חוששני שאם מן המוסכמות הוא שמשחקי הילדים במקרר העומד להם לפיתוי, הם בגדר הצפיות הסבירה,אין מנוס גם מלצפות שהמקרר ישמש להם גם למשחקי מחבואים." כאן גם טמונה הבעייתיות של עוולת הרשלנות, כאשר לא ניתן לדעת כיצד יפסוק ביהמ"ש במקרה הבא.

[23] ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 674, שם נדונה תביעה כנגד נהג משאית אשר דרס למוות את מעבידו- פסק הדין נכתב טרם ההבחנה הזאת על ידי השופט ברק, אך כבר התייחסו לכך. השופט זילברג טען כי קיימת חובת זהירות על הנהג אך הוא לא הפר אותה, מאחר שהמנוח הוזהר על ידי הנהג ולכן היה עליו להיזהר ולא לעמוד בשטח המסוכן.

[24] עא 91 / 915 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, ע"א 145/80, ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1), 113, ע"א 243/83, עיריית ירושלים נ. גורדון, פ"ד ל"ט(1), 113

[25] רע"א 5277/08 עזבון המנוח פלוני נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, הערה 19 לפסק הדין

[27] סעיף 2 לחוק הנזיקיים האזרחים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952

[28] ע"א 377/81 בוסקילה נגד מדינת ישראל פ"ד לח (3), 337

[29] (בעקבות ע"א 667/77 [3]) עא 77 / 667 מרים דדון ו-2 אח' נ' עזר אטיאס לב (2) 169, עמוד 169. סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, מטיל על המדינה אחריות לא רק בגין עוולת הרשלנות שנעוולה על-ידי עובדה, אלא גם למעשה עוולה אחר, ובלבד שנעשה ברשלנות.

[30] עא 83 / 243 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט (1) 113, 115-116.

[31] עא 82 / 429 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב (3) 733, 733

[32] עא 85 / 126 ר.ג.ם. מרט ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4) 272, 273

[33] תא 00 / 2555 רביב מרגלית נ' מדינת ישראל

[34] (Marion Wanless, Mandatory Arrest: A Step Toward Eradicating Domestic Violence, But is it Enough?, 1996 U. Ill. L. Rev. 533, 544-545 (1996)

[35] Violence Against Woman Act OF 1994

[36] Town Of The Castle Rock Colorado V. Goonzales 545.U.S. 748 (2005)

[37] White v Beasley 552 N.W. 2d 1 (1996). [

[38] Doe v. Metro. Toronto (Municipality) Commissioners of Police (1998) [18], at pp. 519, 524) [18](3d) 487. O.R

[39] Oosman V .United Kingdom (1998), 29, EHRR 245

[40] West Yorkshire [1989] AC 53 Hill v. Chief Constable of.

[41]Everyone’s right to life shall be protected by law. No one shall be deprived of his life intentionally save in the execution of a sentence of a court following his conviction of a crime for which this penalty is provided by law.

[42]Brooks v Metropolitan Police Commissioner and others [2005] UKHL 24

[43] Van Colle v Chief Constable of Hartforshire [2008] UKHL 50 .

[44] מדברי נצ"מ אלינוער מזוז, יועצת בכירה ליועץ המשפטי למשטרה כפי שהובאו בעיתון קוראים-100 גיליון 218 של המשטרה.

[45] עיתון קוראים-100 – גיליון 218 של המשטרה

[46] מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה יום רביעי, כ"ט אב התשס"ט (19 באוגוסט 2009).

[47] ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון

[49] ע"א 377/81 בוסקילה נגד מדינת ישראל פ"ד לח (3) 337, 346


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

חוקים קשורים

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ