אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> אבא פדופיל עדיף על אמא מנכרת: תסמונת הניכור ההורי של גארדנר ובית המשפט העליון בישראל

אבא פדופיל עדיף על אמא מנכרת: תסמונת הניכור ההורי של גארדנר ובית המשפט העליון בישראל

מאת: פרופ' סמדר לביא | תאריך פרסום : 09/10/2002 11:00:00 | גרסת הדפסה

Smadar Lavie 2002 © All Rights Reserved

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של נשיא בית הכנסת הגדול של תל אביב, עו"ד יעקב חצרוני, שהלך לעולמו בטרם עת. יהי זכרו ברוך.

*

ביום ג' ה - 25.6.02 נתבשרו קוראי העיתונים בישראל, כי פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון הורה להוציא שני ילדים מבית אמם ולהעבירם למרכז חירום לילדים בסיכון. בית המשפט הסכים עם טענת האב, שהילדים לוקים ב"תסמונת ניכור הורי", אליה נחשפו עקב ההסתה-כביכול של האם נגד האב, שקרתה במהלך גירושיהם.[1] האב המאושר הכריז בתקשורת, שהוא סמוך ובטוח שייזכה באהבת ילדיו בחזרה לאחר שהותם בת החודש במרכז החירום.

ביקורות רבות מושמעות חדשות לבקרים על בית המשפט העליון של ישראל. בעיקרן הן טוענות, שכמוסד הממומן בכספי הציבור, אין הרכב השופטים בו משקף את הרכב אוכלוסיית משלמי המיסים בישראל, על מגוון ערכיה והתרבויות שלה, כי אם רק את האינטרסים של האליטות בחברה. כתגובה אומר בית המשפט העליון, שהחברה בישראל נתנה לו את המנדט להיות מוסד אקסקלוסיבי, וזאת בין השאר ואולי בעיקר משום הרמה האקדמית הגבוהה המאפיינת את פסקי דינו. נתינת הגושפנקא של ביהמ"ש העליון בישראל ל"תסמונת הניכור ההורי", מעלה, אם כך, תמיהות רבות בקרב המתמחים במחקר אקדמי של דינמיקת המשפחה הגרעינית המודרנית כרכיב הבסיסי של חברה דמוקרטית.

"תסמונת הניכור ההורי", בה לכאורה, הורה אחד גורם לילדים להתנכר להורה השני, החלה לצוץ בבתי המשפט בארה"ב באמצע שנות ה- 1980[2] בראשית שנות ה- 1980 חלה עליה חדה בשיעורי הגירושין בארה"ב, עקב כניסה מאסיבית של אמהות בעלות השכלה אקדמית לשוק העבודה של המקצועות החופשיים. העצמאות הכלכלית היחסית לה זכו, גרמה לאמהות רבות, שחשו עצמן "תקועות" בנישואים אלימים להן ולילדיהן, להעיז ולהתגרש. הפילוסופיה שהנחתה את העקרונות, בהם נקטו עד אז בתי המשפט למשפחה, בהחלטותיהם בענייני משמורת, לא השתנתה באותו הקצב בו צמחה חרושת הגירושין. גם חלוקת עול הטיפול בילדים בין האם לאב לא התאזנה עקב יציאת האם מן הוילה בפרבר לעבודה בשכר. האמהות, לכן, המשיכו לזכות במשמורת העיקרית על הילדים. האבות מחו על תשלומי מזונות לאמהות מודרניות, בעלות הכנסה משלהן. מאז שנות ה- 1980 ועד סוף שנות ה- 1990 היו בעיקר האמהות בעלות המקצועות החופשיים אלה, שבית המשפט מצא לנכון להדביק להן את "תסמונת הניכור ההורי". המקרים בהם האשים בית המשפט את האב ב"תסמונת" זו הם נדירים לחלוטין. התוצאה של האשמת בית המשפט את האם ב"תסמונת הניכור ההורי" היתה העברה מיידית של החזקה על הילדים מן האם אל האב, עקב הסכנה הטמונה בניכור. העברה זו גררה בעקבותיה את הפסקת תשלומי המזונות של האב לאם. עקב פער השכר הקיים בדרך כלל בין גברים לנשים, זול יותר היה לאב לשכור עורך דין ו"מומחה" לבריאות הנפש, המתמחים ב"תסמונת", יחדיו עם שכירת שירותי מטפלת לילדים, מאשר לשלם צ'ק שמן כל חודש לאשתו לשעבר עד שייתבגרו ילדיו.[3]

מאז הופעתה בבתי המשפט ועד היום לא עומדת תסמונת הניכור ההורי בכל קריטריון מדעי שהוא בתחומי חקר בריאות הנפש של מבוגרים וילדים מחד גיסא, וחקר המשפחה המודרנית כיחידה תרבותית וחברתית, מאידך גיסא. היא אינה מוכרת כסינדרום דיאגנוסטי תקף ע"י שום ארגון מקצועי בינלאומי של פסיכולוגים או פסיכיאטרים. אלפי אבחנות פסיכולוגיות ופסיכיטאריות מוגדרות ע"י ה- DSM-IV, או בשמו המלא, Diagnostic and Statistical Manuel of Mental Disorders, המהדורה הרביעית והעדכנית היא התנ"ך האיבחוני של כל מי שעוסק בבריאות הנפש. "תסמונת הניכור ההורי" אינה דיאגנוזה מוכרת שם כיום, ולא הופיעה בעבר באף אחת מהמהדורות הקודמות של תנ"ך זה. נכון להיום לא נערך עדיין כל מחקר אמפירי העוסק בתקפותה של התסמונת. לכן כמעט ואין לה זכר בירחונים יוקרתיים מדעיים בינלאומיים באנגלית, העוסקים בבריאות הנפש או בתרבות המשפחה. הפרסומים עליה הם טקסטים, המעלים באוב שיחות תרפיוטיות עם אמהות וילדים, ומופיעים בעיקר בירחונים פסבדו-מדעיים של משפטנים ועובדים סוציאליים העוסקים בדיני משפחה. למרות שההכרה בתסמונת מקובלת ע"י אנשי מקצוע אלה, שיטות האיבחון שלה והתיאוריה אודותיה נדחות שוב ושוב ע"י הקהיליה המדעית האקדמית העוסקת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה של ילדים, משפחות, וקהילות[4] .

את המונח "תסמונת הניכור ההורי" טבע הפסיכיאטר ריצ'רד אלן גארדנר, "פרופסור קליני" בביה"ס לפסיכיאטריה של אוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו-יורק. במזכירות הסגל האקדמי של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת קולומביה הזדרזו להסביר לי בשבוע האחרון של יוני, שנה זו, שפרופסור קליני אינו נחשב לאיש סגל אקדמי. כך גם בשיחתי עם מזכירת הסנאט האקדמי של האוניברסיטה, שאמרה, שלהבדיל מפרופסור סתם, לפרופסור קליני אין זכות הצבעה. לפי ספר החוקים של הסנאט בקולומביה, התואר "פרופסור קליני" ניתן לאורח, המתנדב ללמד קורס אחד או שניים, שאינם קורסי חובה, אחת לכמה שנים. אין הוא חייב לעבור, לכן, את תהליכי המיון והסינון הקפדניים אותם עובר איש סגל אקדמי בדרכו מן הדוקטוראט אל הפרופסורה, הבוחנים את תקפות מחקריו, איכות פרסומיו המדעיים, רמת הוראתו, ואת שירותו בסנאט האקדמי. מזכירת הסגל במחלקה לפסיכיאטריה באונ' קולומביה הסבירה לי, שההילה המתלווה לתואר הכבוד "פרופסור קליני" מתירה לרופאים לדרוש תשלומים גבוהים מהממוצע עבור שירותיהם הפרטיים. בבית הספר לרפואה של אונ' קולומביה רשומים כ- 1,100 פרופסורים קליניים, אמרה. לפרופ' גארדנר אין משרד בו הוא רשאי להשתמש במחלקה, והוא מנהל את עסקיו ממשרדו שבניו ג'רסי, הוסיפה[5] .

גארדנר פירסם עד כה כ- 30 ספרים וכ- 200 מאמרים. כל ספריו פורסמו ע"י הוצאה בשם Creative Therapeutics )תראפיות יצירתיות). גארדנר רשום כבעלים של הוצאת הספרים הזו, הממוקמת באיזור התיירות של הרי הקאטסקיל במדינת ניו ג'רסי. כמה מספריו, שהפכו לרבי מכר, פורסמו בשנית ע"י הוצאות ספרים מסחריות מוכרות יותר, המתמחות בפרסום ספרי עצות פסיכולוגיות לציבור הרחב. אף אחד מספריו לא פורסם ע"י הוצאת ספרים אקדמית מוכרת, הפועלת מתוך אוניברסיטת עילית כהראוורד, קליפורניה, קורנל, שיקאגו, קיימברידג', וכיו"ב, או אפילו ע"י הוצאת ספרים אקדמית יוקרתית פחות, כמו זו של אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת מדינת ניו יורק, או אריזונה. כל הוצאות הספרים האוניברסיטאיות הללו מקפידות על peer review, תהליך הבחינה והביקורת המדוקדקת אותו עורכים לכתב היד עמיתים בכירים למקצוע, בטרם ימליצו על פרסומו. מעט ממאמריו המדעיים של גארדנר, שזכו לתהליך הקולגיאלי של בחינה וביקורת ע"י עמיתים מתחום הפסיכיאטריה, מופיעים בירחונים מדעיים שוליים כמו "בעיות בהתעללות בילדים", או "הירחון לחקר הפדופיליה". אף מאמר שלו לא פורסם בירחוני האיגודים המדעיים של הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים בארה"ב, העוסקים ביצירה מבוקרת של ידע מיינסטרימי או חדשני בתחום. מרבית מאמריו, שזכו ל-peer review הופיעו בירחונים מקצועיים של עורכי דין ומשפטנים, העוסקים בדיני משפחה, כמו "הירחון לגירושין ונישואין מחדש", או "הירחון של עוה"ד לענייני משפחה מניו ג'רסי". בין השאר פירסם גארדנר ספר הנקרא 'TSM-BDM : ספר העזר להבנת ה – DSM'. הספר, בו נדונה גם תסמונת הניכור ההורי, מובא בבתי המשפט ע"י מומחים לתסמונת, כהוכחה לכך, שהתסמונת, אכן, תקפה. [6]

במחקריו הרבים מבקר גארדנר שלושה אספקטים של המערכת להגנת הילד: פדופיליה, התעללות מינית וניכור הורי.

גארדנר טוען, שלכולנו, ללא יוצא מן הכלל יש נטיות פדופיליות. לילדים יש נטיות פדופיליות המפתות את המבוגרים. הוא ממליץ להורים ולאנשי חינוך לעזור לילדים להדחיק את נטיותיהם הפדופיליות רק מגיל ההתבגרות ואילך. לדבריו, אם בוחנים את הפדופיליה באספקלריה היסטורית, היא אינה אלא סוג נורמטיבי של התנהגות. לכן, טוען הפרופסור הקליני, שמערכת הענישה המשפטית והחברתית של פדופילים כבדה בהרבה מכובד המעשה הפדופילי עצמו. [7]

גארדנר תכנן סולם לאמינות עדויות של ילדים, הטוענים שהתעללו בהם מינית. הסולם אינו מבוסס על נתונים בעלי תקפות מדעית, ולכן אינו מקובל על אנשי מחקר בריאות הנפש, אלא רק על משפטנים ופסיכולוגים המעידים בבתי משפט. כמו כן הוא טוען, כי מרבית הדיווחים של מבוגרים, המספרים על התעללות מינית בילדות, הם שקריים. לגבי דידו, הורים או מבוגרים אחרים, כמו, למשל, כמרים, המלטפים את אברי המין של הילדים והילדות שתחת חסותם, מבטאים ביטויים נורמאליים של חום משפחתי ואהבה. בעדות מומחה שנתן במשפט במדינת יוטה ב- 1997 (תיק ראגין נגד ג'נסן), המליץ לאם להגביר את האנרגיה המינית שלה באמצעות ויברטור. תיגבור זה, טען, יפחית את הצורך של בעלה לפנות אל בתם הקטינה למען סיפוקו המיני. לטענתו, גילוי עריות הוא מכניזם יעיל של סוציאליזציה בתוך המשפחה לחיי מין בוגרים בעתיד מחוצה לה.[8]

התיאוריה של גארדנר על תסמונת הניכור ההורי, אותה התחיל להגות באמצע שנות ה- 1980, צומחת על קרקע פורייה זו של מחקריו הקודמים על הפדופיליה ועל ההתעללות המינית בילדים. לטענתו, עדיף לילד להיות במשמורת של הורה בעל נטיות פדופיליות מוכחות (בד"כ האב), מאשר להיות במשמורת הורה, המנכר את הילד מההורה האחר (בד"כ האם). גארדנר ממליץ לפסיכולוג, האמור לאבחן את תסמונת ההתנכרות ההורית, להשתמש בטכניקת שיחה אותה הוא מכנה "קטיפה ונייר זכוכית", כאשר הוא מראיין את האם ואח"כ את הילדים. המילים בהם מגוננים על עצמם האם והילדים מהאלימות שובת הלב של הראיון, הנכפה עליהם הר כגיגית, מובאות אח"כ נגדם בחוות הדעת או בעדותו של המומחה בפני בית המשפט. כך מוכיח המומחה את קיומה של התסמונת.

גארדנר כותב, שללא הסכמת השופט לתפקד כמשת"פ של האב, לכאורה למען טובת הילדים, אין ניתן לאבחן את התיסמונת, ולטפל בה. רק לבית המשפט היכולת לצוות על האמהות להפסיק את המניפולציות שהן עושות על ילדיהן. פסיכולוגים, הרוצים לטפל במשפחות הסובלות מניכור הורי, וחושבים, שיוכלו לעשות זאת מבלי להתמנות ע"י השופט, ולקבל צ'ק פתוח ממנו לעשות ככל העולה על רוחם, נכשלים. לא זאת ועוד, כל עדות שהיא של האם והילדים בבית המשפט פסולה מראש. הילדים אינם דוברי אמת, עקב הסתת האם. האם בדרך כלל מסיתה את הילדים נגד האב, כי היא סובלת מתפקוד מיני לקוי, ומקנאה לכן באשת חיקו החדשה, המסוגלת לספק את דרישתו למין. גארדנר ממליץ למטפל מאסכולת הניכור ההורי ליידע את האם, שכל סירוב שלה לשתף עמו פעולה ידווח מיידית לשופט. קל וחומר, עם הדיווח לשופט ע"י המטפל, על השופט להעניש את האם בקנסות או בכליאה, במידה והיא מסרבת להמשיך ולשאת בחוויית המפגש עמו. כך, לדבריו, יבינו ילדיה, שהיא אינה חפה מפשע. אם הילדים מתנגדים לאופן טיפול המערכת המשפטית באם, באמצעות הפסיכולוג שמינתה, על המערכת הזו להגדירם כחולי נפש, ולטפל בהם בהתאם. על האם ועל הילדים נאסר להיעזר במטפלים משלהם, שלא נבחרו עבורם ע"י בית המשפט, כדי להתמודד עם האלימות של המערכת המשפטית על מטפליה. והנה, כפתור ופרח, הרי לנו סינדרום התנכרות הורית שניתן להוכיחו בבית המשפט.[9]

טענות אלה, המשוללות כל בסיס עובדתי-מחקרי, התקבלו עד לאחרונה בבתי המשפט בארה"ב. הן נדחו ע"י בית המשפט רק אם הופיע בשם האם עורך דין מיומן, שהיו לו הרצון והזמן להתעמק בסוגיית גארדנר, ביחסה למקרה הספציפי אותה ייצג, והכוח לדרוש מן השופטים את הזמן הרב הדרוש לחקירה נגדית מקיפה של הפסיכולוג אותו מינה בית המשפט לטפל בילדים המוסתים ובאם המסיתה. בשנתיים שלוש האחרונות, בעקבות מקרי התאבדויות של ילדים ושיעורי תמותה גבוהים של אמהות שהופרדו אלה מאלה בצווי בית משפט שהתבססו על תסמנונת הניכור ההורי, החלו להתארגן בארה"ב קבוצות פעולה נגד טיעוניו[10]. קבוצות אלה משלבות את מיטב החוקרות באוניברסיטאות העילית בתחומי המשפט, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, ושאר המדעים העוסקים בחקר המשפחה, עם מבוגרים, שכילדים נפגעו מפסיקה כזו, ועם אמהות, שאיבדו את ילדיהם בהתבסס על התסמונת. עורכות דין מן השורה הראשונה התנדבו לייצג משפטית אמהות המואשמות בתסמונת הניכור ההורי בעירעורים לערכאות גבוהות. הן גם הגישו תביעות ייצוגיות נגד מטפלים ונגד עדים מומחים לבריאות הנפש בסגנון גארדנר, ששללו מילדים מוכים ואנוסים את אימותיהם. כמו כן הוגשו תביעות ייצוגיות נגד אירגונים האמורים לחסוך לאבות דמי מזונות בתואנה הליבראלית של "אבות למען הורות שווה", המפעילה העיקרית של טענת הניכור ההורי. מספר גדל והולך של שופטים אמריקאים בבתי דין למשפחה נמנע כיום מהכנסת טיעונים בנוסח גארדנר אל בית המשפט. כמה מהם אף איבדו את כסאם בגללו. אחרים הקדימו תרופה למכה, ויצאו לפנסיה מוקדמת[11] . באוגוסט 2002 אסרה מערכת המשפט הבריטית על קיום ועידה רשמית של ארגון האבות למען הורות שווה שם בנושא הניכור ההורי, שהיתה אמורה להיות בספטמבר. גם הנושא, וגם מי שהיה אמור להיות הנואם הראשי, ריצ'ארד גארדנר, הוחרמו רשמית. גארדנר הגיע ללונדון, ונאם בארוחת ערב חגיגית שאירגן לכבודו האירגון.[12] כתגובה על התארגנויות אלה, הקים משרד יחסי הציבור המייצג את גארדנר, וממוקם בכתובת של הקליניקה הפרטית שלו, אתר אינטרנט, העונה בצורה פרטנית על כל השמצה נגדו. גם התשובות אינן מבוססות על מחקרים אמפיריים בעלי תוצאות תקפות. לאחרונה איים גארדנר באתר האינטרנט שלו לתבוע את מערכת המשפט הבריטית על הוצאת דיבה.[13]

ובקלושמרל שלנו? ישראל מאמצת אל חיקה ללא סייג אופנות וטרנדים אמריקאיים. כך נעשה גם במשנתו של גארדנר. מתחילת שנות ה- 1990 החל בית המשפט בישראל להשתמש בתסמונת הניכור ההורי כביסוס להחלטות על הוצאת ילדים מחזקת האם והעברתם אל האב. פרופ' פטרישיה וויליאמס, מביה"ס היוקרתי למשפטים של אוניברסיטת קולומביה, הוכיחה, שהגישה השיפוטית האמריקאית לגבי ילדים תופשת אותם כסוג של קניין[14] . במקרי גירושין, מחולקות הזכויות על הילדים-כקניין יחדיו עם שאר זכויות הקניין של החפצים שצברו האב והאם בימי נישואיהם. לכן מזה שנים מסרבת ארצות הברית לחתום על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד. גישה זו הפוכה מן הגישה המערב אירופאית, הרואה בילד ישות בעלת רגשות ודעות משלה, הזקוקה, לכן, לזכויות משלה. בית המשפט בארץ דגל בעיקר באסכולה האמריקאית, ולכן מצא את גארדנר כמשרת את הפילוסופיה השיפוטית שלו[15] . אולי עקב התלות האירגונית ויחסי ההירארכיה הקיימים בין בתי המשפט לבין יחידות הסיוע של העובדים הסוציאלים העובדים תחתיהם, המליצו במשרד העבודה והרווחה בעקבות גארדנר, להתייחס לעקרון טובת הילד כלחסר משמעות במקרים של טענת "ניכור הורי"[16] .

בפסקי דין העוסקים בניתוק הקשר של האם עם הילדים עקב איבחונה כלוקה בתסמונת הניכור ההורי מרבים לצטט מאמר מ- 1995, שכתבו הד"ר זאב ברגמן מן המכון לטיפול משפחתי בירושליים, והד"ר אליעזר ויצטום, שהיה אז עמית במרכזים לבריאות הנפש בבאר שבע ובצפון ירושליים, והיום מלמד באוניברסיטת הנגב. המאמר התפרסם בירחון המדעי הפסיכולוגי "שיחות".[17] . יודגש כי בסיכום מאמרם מודה צמד הכותבים, ש"פיתוח נושא זה מצריך מחקר אמפירי שלא נעשה עדיין." [18] עובדה זו, אינה מונעת מהמערכת המשפטית מלהתבסס על האמור במאמר אחד בלבד, כאסמכתא לתסמונת הניכור ההורי, כל זאת בשעה שהקהיליה המדעית הבינלאומית סותרת מכל וכל את קיומה של תסמונת זו.

ישראל היא אחת מן המדינות היחידות בעולם המערבי בה אימהות, שאינן עוסקות במקצועות חפשיים, יכולות ל"זכות" בתסמונת גארדנר ולאבד את החזקה על ילדיהם חינם אין כסף[19] . לשירותי הרווחה בישראל מסורת מפוארת של הוצאת ילדים בני אוכלוסיות חלשות מהבית, מימי היעלמות ילדי תימן ועד ימי הפנימיות לילדי אתיופיה. עובדי מערכת הרווחה ממהרים להכניס קטינים, שאמהותיהן גרושות ומעוטות יכולת, אל הסד המשפטי של "קטין נזקק", כדי להמשיך ולתחזק את תשתית המוסדות לילדים במצבי חירום. מוסדות אלה הוקמו בארץ בשנות ה- 50, כאשר המדינה החליטה לשטר את אוכלוסיית המהגרים אליה באמצעות חדירה גסה של רשויותיה אל תוך המרקם העדין של חיי המשפחה. השימוש בתסמונת האפנתית של הניכור ההורי מאפשר המשך פעילותם של מוסדות אלה וזאת ע"י הכרזה על קטינים כ"נזקקים", ולכן במצבי סיכון הדורשים הרחקה מן האם, והעברה אל האב עם שהות במוסד כתחנת ביניים[20] . מערכת הרווחה שליד בתי המשפט משתמשת בתסמונת הניכור ההורי כעוד אמצעי המאפשר להמשיך ולתפעל את המערכת האנכרוניסטית של פנימיות משרד הרווחה, כמו במקרה דנן[21] .

בהתחשב בכך, שתסמונת הניכור ההורי היא עורבא פרח מבחינה מדעית, לא נותר לחוקרי המשפחה המודרנית אלא לתמוה על כך, שבית המשפט העליון הנאור, השוכן בהיכלי שיש רמים ונעלים מהיכלי השן האקדמיים, נותן לה גושפנקא משפטית. אני תקווה, שבטרם ייכנס בית המשפט העליון את הפאנל המורחב, שידון שוב בסוגיית הרחקת ילדים משגשגים מאמם בעוון התסמונת, יטריח את עצמו לבדוק את ציציות הפרופסור הקליני גארדנר, שהגה את התסמונת כפועל יוצא מהגיגיו המקוריים על היעדר הצורך של החברה ומערכת המשפט להגן על ילדים מפדופיליה, מהתעללות מינית ומאלימות.


לעיון בפס"ד שעוסקים בנושא מתוך אתר המשפט הישראלי "פסקדין":

תמ"ש 38200/97 פלוני נ' אלמוני

עמ"ש 1167/99 אלמוני נ' פלונית

עמ"ש 2891/99 פלונית נ' פלוני

ע"מ 001034/01 פלוני נ' אלמוני ואח'

תמ"ש 085650/97 פ.ר נ' פ.ב

תמ"ש 33400/99 פלוני נ' אלמונית


לקריאה נוספת:

http://www.leadershipcouncil.org/Research/PAS/pas.html

http://www.jfcadvocacy.org/resources/linville.pdf

http://www.thelizlibrary.org/~liz/liz/bruch.pdf

http://kinghall.ucdavis.edu/pages/Faculty/fc_bruch.htm

http://www.canow.org/fam.html

http://www.gate.net/~liz/clwood.txt


שלמי תודה

ברצוני להודות מקרב לב לסגל האדמיניסטרטיבי של המחלקה לפסיכיאטריה בביה"ס לרפואה באוניברסיטת קולומביה, ולעובדי המזכירות של הסנאט האקדמי שם, על הסבלנות הרבה בה ענו על שאלותי וקושיותי, והאינפורמציה העשירה שסיפקו לי מתוך ה- Academic Personnel Manuel שלהם, אודות ההיררכיה הפרופסוריאלית במוסדם ואודות מעמדו האקדמי של ריצ'ארד אלן גארדנר. שיחותי עם ד"ר שבתאי נוי על גארדנר היו לי לעזר רב. ברצוני להודות גם לפרופ' קרול ברוק, סועאד ג'וזף, פטרישיה וויליאמס, וג'ודית סטייסי, על שנים ארוכות של דיאלוג פורה אודות הצומת אותה יוצרים המשפט והתרבות בחייהן של נשים, ועל ההצעות המועילות שלהן לקריאה מעמיקה בנושא התסמונת.


סמדר לביא קיבלה את הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ב 1989, ואת והפרופסורה שלה באנתרופולוגיה ותיאוריה וביקורת מאוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, ב 1994. ספרה הראשון, "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קליפורניה) הוא רב מכר אקדמי. הספר זכה בפרס ויקטור טרנר של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, ועבודת הדוקטוראט עליה בוסס זכתה בפרס האגודה לחקר המזרח התיכון. ספרה השני של לביא הוא "יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קורנל). ספרה השלישי, "עקירה, גלות, והגיאוגרפיה של הזהות" (1996, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת דיוק) הפך גם הוא לרב מכר אקדמי. לביא גם נמנית עם האנתרופולוגים הבודדים, שמאמריהם הופיעו במוסף הספרותי היוקרתי של ה"לונדון טיימס." כל מאמריה המדעיים של לביא הופיעו בירחונים מדעיים מובילים בעלי תהליכי peer review קפדניים, כמו אלה, של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית או של האגודה האמריקאית לחקר המזה"ת. בנוסף, יעצה פרופ' לביא לבתי משפט בנושאים של תרבות ודינימקת המשפחה בישראל ובעולם הערבי המודרני.

כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


[1] ראו פלונית מול פלוני, ביהמ"ש העליון, רע"א ‎3009/02

[2] Bruch, Carol S., 2001, "Parental Alienation Syndrome and Parental Alienation: Getting it Wrong in Child Custody Cases." Family Law Quarterly 527 .

Heim, Sheila, Helen Grieco, Sue di Paola and Rachel Allen. 2002. California Family Court Report 2002. Sacramento: California National Organization for Women.

דו"ח זה ניתן להורדה כקובץ מהאינטרנט: http://www.canow.org/fam.html

Wood, Cheri L., 1994. The parental alienation syndrome: A dangerous aura of reliability , Loy. L. A. L. Rev. 27: 1367.

[3] Poll, Edward, 1980. "The Evolution of Joint Custody." Los Angeles Lawyer 3(5) (July/August)

Kay, Herma Hill, "An Appraisal of California’s No-Fault Divorce Law." California Law Review 75 (1)

Leek, Frank, 1999. "The mental health clinician and divorced families." Psychiatric Times XIV:7.

לביא, סמדר, "הרהורים על הגזענות החדשה." מוסף הארץ 21 יולי 1995.

[4] ראו, למשל, את מכתבו הרשמי מה- 30 למאי 2001, של ד"ר ויליאם נארו, סגן יו"ר היחידה להגדרות דיאגנוסטיות באגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, הטוען ש"תסמונת הניכור ההורי לא מוכרת כדיאגנוזה לא ע"י האגודה האמריקאית הפסיכיאטרית, ולא ע"י ה - DSM בכל מהדורותיו". (Heim et al. Ibid., pp. 64-65) .

ד"ר גו'יאנה סילברג, פסיכולוגית קלינית, וסגנית יו"ר "פורום המנהיגות", קבוצת לובי אמריקאית שבסיסה בוושינגטון די. סי. , הופיעה ברחבי העולם כעדה מומחית להגן על ילדים, שנותקו מהאם בטענה של "ניכור הורי", ונמסרו לאב, שהתעלל בהם מינית ו/או פיזית. האב היה זה, שהביא את גארדנר כסימוכין לבקשת משמורת מלאה על ילדיו. בביקורה האחרון בישראל, בקייץ 2002 אמרה לי, שגם במהדורה החמישית של ה - DSM, הנמצאת כעת בשלבי עריכה אחרונים, לא הצליחו גארדנר וחסידיו להכניס את ה"תסמונת" שלהם כדיאגנוזה מוכרת, עקב חוסר התיעוד האמפירי שלה.

[5] Columbia University Academic Personnel Manuel item A8-1:GUIDELINES FOR APPOINTMENTS AND PROMOTIONS PREPARED BY THE COMMITTEE ON APPOINTMENTS AND PROMOTIONS, FACULTY OF MEDICINE, COLUMBIA UNIVERSITY.

כותבת מאמר זה רוצה להודות לגב' מרגריט סאלן, ראש משרד הסגל האקדמי של המחלקה לפסיכיאטריה בביה"ס לרפואה וניתוח של אוניברסיטת קולומביה, בביה"ח הפרסבטריאני בניו יורק, ששלחה לה את ספר הנוהלים הנ"ל והפנתה אותה גם למזכירות הסנאט האקדמי של האוניברסיטה כולה, כדי לאשרר את דבריה ואת תקפות המסמך.

לא זו אף זו - גארדנר בעצמו נתבע בדין פלילי (והפסיד) על הזדהות מקצועית לא נכונה ומטעה שלו. ראו

The People v. Fortin 706 N.Y. S. 2d 611, 612 (Crim. Ct. 2000)

בעדותו במשפט זה הודה גארדנר, שהעבודה הקלינית תופשת לא יותר מ - 2% מזמנו, ואת שאר הזמן וההכנסה הוא מקבל ממתן עדויות בבתי משפט בנושא התסמונת-לכאורה.

[6] במאמרה המקיף, בהערת שוליים מס' 29, מציינת פרופ' ברוק שערכה באפריל 2001 חיפוש ברשת מאגרי המידע של כל הספריות האוניברסיטאיות המכובדות בארה"ב, 160 במספר, ומצאה שרק 9 מהן החזיקו ספר אחד של גארדנר, "תסמונת הניכור ההורי".

Bruch, ibid.

[7] Gardner, Richard .A., 1995. Written testimony on HR3588 - Proposed revision of the child abuse prevention and treatment act (CAPTA) (Public Law 93-247).

Gardner, R.A., 1992. True and false accusations of child sex abuse. Cresskill NJ: Creative Therapeutics. Pp. 24-5, 593-4, 670-71, 688.

עקב התביעות המשפטיות שספג ספר זה, גארדנר קנה את כל העותקים שנותרו בחנויות שהסכימו למכור את מרכולתו, והפסיק לשווק אותו דרך אתר האינטרנט שלו. למרות זאת, לפי הנתונים העשירים הנמצאים בהערות השוליים במאמרה של פרופ' ברוק, בעדויות המומחה שלו בבתי משפט, הוא עדיין לא טרח לשנות את עמדותיו המובעות בספר זה, והמסנגרות על הפדופיליה ועל יחסי מין בתוך המשפחה הגרעינית.

Gardner, R.A., 1991. Sex Abuse Hysteria: Salem Witch Trials Revisited. Cresskill NJ: Creative Therapeutics. Pp. 7, 26, 120, 140.

Gardner, R.A. (1986). Child Custody Litigation. Cresskill NJ: Creative Therapeutics. P. 86.

[8] Berliner, L. and J.R. Conte, 1993. Sexual abuse evaluations: Conceptual and empirical Obstacles, Journal of Child Abuse and Neglect, 17(1): 111-125.

Dallam, Stephanie, 1988. The evidence for parental alienation syndrome: An examination of Gardner's theories and opinions , Treating Abuse Today, 8(2): 25-34.

[9] גארדנר מגדיר את האם, הילד/ים והמטפל/ת מטעמם כמאובחנים בפסיכוזה סימביוטית מהסוג המתקרא Folie a Deux או Folie a Trois, ולכן כמשוגעים שאין לקחת את דיווחיהם ברצינות. התנ"ך הדיאגנוסטי לעומת זאת טוען, שפסיכוזה כזו נדירה, וקורית בערך אחת למליון, וכמעט אך ורק אצל סכיזופרנים. ראו:

American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manuel of Mental Disorders: DSM IV 297.3.

ראו גם Bruch, ibid, fn 11 המצטטת את הספרות המקצועית הפסיכולוגית, פסיכיאטרית, ומשפטית בנושא הפסיכוזה הסימביוטית הנדירה הזו, ומביאה נתונים אמפיריים על כך, שמעודה לא נצפתה פסיכוזה סמביוטית זו ביחסי אם-ילדים או ביחסי אם-ילדים-מטפל/ת פסיכולוגי/ת, למעט בהגיגים נטולי האסמכתות האמפיריות של גארדנר וחסידיו.

המעניין הוא, שהעצות אותן משיא גארדנר לפסיכולוג ,האמור לאבחן את תסמונת הניכור ההורי, עומדות בסתירה מוחלטת לפרוטוקול של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, העוסק בפרמטרים המותרים לאנשי מקצוע כדי להעריך את משמורת ההורים על ילדיהם. פרוטוקול זה ניתן להורדה מהאינטרנט:

http://www.aacap.org/clinical/custody~1.htm

[10] בהערת שוליים מצמררת (מס' 83) סוקרת פרופ' ברוק סידרה של מקרי התאבדות ש"הצליחו", ושל נסיונות התאבדות שנגמרו באישפוז של ילדים וילדות בגיל החביון ומטה, עקב המלצות בית המשפט לנתק את הילדים מאימותיהן, לאחר שהתקבלה טענת האב, שהילדים "מנוכרים" ממנו ע"י האם. היא גם מביאה עדות של פסיכולוגית, שעבדה במכון אותו מנהלות ד"ר קלי וד"ר וולרשטיין (ראו הערה 13 למאמרי), המתארת התאבדות של ילד בן 12 בתליה, עקב החלטת "ניכור הורי" של בית משפט בקורטה מדרה, קליפורניה.

Bruch, ibid., fn 83

ראו גם כתבת תחקיר מהעיתון של מחוז מארין, בו נמצאת עיירת העשירים קורטה מדרה:

Kramer, Jill. 2001. "Heavy Hand of Justice." Pacific Sun. 31 October.

בפגישתי עם ד"ר ג'ויאנה סילברג בירושליים, ב - 25 ליולי 2002, סקרה היא בפני מקרים מן הקליניקה שלה, בבי"ח הפסיכיאטרי לילדים בבאלטימור, בהם ילדים אושפזו עקב אבדנות ו/או נסיונות מעשיים להתאבד, בעקבות פסקי דין שהפרידו אותם לחלוטין מאימותיהן עקב "ניכור הורי". חלק מהילדים הללו היו קרבנות של ניצול מיני ואלימות ע"י אבותיהם, וחלקם נכנסו למצב של טראומה/דיסוציאציה רק עקב פסק הדין והניתוק המוחלט שכפה עליהם בית המשפט מהאם. חלק מהילדים שלטובתם העידה כעדה מומחית, מצאו אותה דרך גלישה באינטרנט, ואז טסה אליהם כדי לאבחנם. בני המזל שבהם "נחטפו" על ידי אימותיהם כדי להצילם מהתעללות האב ומעצמם. החזקים שביניהם הצליחו לברוח מאבות אלימים פיזית ו/או מינית, ולהגיע לאימותיהם בכוחות עצמם, ולו גם אם עברו האמהות הללו עם תום המשפט שניתק אותן מילדיהם אל הקצה השני של ארה"ב.

[11] ראו Heim et al., ibid., pp. 45-58 על היקף התופעה בקליפורניה.

ראו גם על מדינות המערב התיכון בארה"ב:

Carr, Gloria. 2002. "Kane Task Force Looking at Child Custody." The Courier News. Chicago, IL. 2 August.

[12] מערכת המשפט הבריטית התירה לוועידה להתקיים כאירוע פרטי. ראו:

http://www.kensington-institute.org/congressreport2002.htm

בו משבח האירגון את הכנס, אך בתחילת ההודעה, מודה ש"הקונגרס, בצורתו המקורית, בוטל." האבות חברי האירגון אירגנו משמרות מחאה מול בתי השופטים, שאסרו על גארדנר להיות אורח רשמי בריטי.

הורות שווה בארץ:

www.horut-shava.org.il

וכן ראה:

http://www.haderech.co.il/parliament7.html

[13] Faller, Kathleen,1998. The parental alienation syndrome: What Is it and what data support it. Child Maltreatment, 3(2):100-115.

Kelly, J.B. and Johnston, J.R. 2001, A reformulation of parental alienation syndrome. Family Court Review, 39(3):249-266.

המעניין במאמר זה הוא, שג'ואן קלי, שהייתה אחת מחסידותיו של גארדנר, שינתה כמעט ב - 180 מעלות את דיעותיה על הטיפול בילדים, אותם איבחנה בעבר, כלוקים בתסמונת לכאורה. היא והפסיכולוגים העובדים תחתיה במכון הפרטי אותו היא מנהלת עם הד"ר ג'ודית וולרשטיין המליצו להפריד מאות ילדים בקליפורניה מאימותיהם, בתואנה של ניכור הורי. כמה מהילדים, לכשבגרו, הגישו תביעות נגד המכון, שניפק חוות דעת לבתי המשפט שם. אחרים, שלקו בהפרעות אישיות כתוצאה מהניתוק הפתאומי מאמם, איימו על חייה עד כדי כך, שהיא מסתובבת עם שומר ראש. מתח הרווחים של המכון ירד. לכן ביצעה הד"ר קלי מחקר, שמראה המקום שלו מצוטט לעיל. הפעם עידן וריכך המחקר את שיטותיה הגארדנריות ממחקריה הקודמים.

ראו כתבת תחקיר:

Kramer, ibid.

Sturge, C. and Glaser, D. 2000, Contact and domestic violence-the experts' court report. Family Law, September: 615-628

Garber, Benjamin D., 1996. Alternatives to parental alienation: Acknowledging the broader scope of children's emotional difficulties during parental separation and divorce, New Hampshire Bar Journal, 37(10): at 51-54.

Myers, John E.B. 1993.. Expert testimony describing psychological syndromes. Pacific Law Journal, 24(3), 1463.

Myers, John E. B. [in press, 2002]. A Mother's Nightmare-Incest: A Practical Legal Guide For Parents And Professionals.

Poliacoff, Jerome H., [1999]. Parental alienation syndrome: Frye v Gardner in the family courts - Part I, Part II, Florida Bar, Family Law Commentator XXV (4): 19-20, 30-33.

ראו גם

R. Levy and A. Ashton, Attorneys for Amicus Curiae Brief submitted on January 2001 in the Circuit Court of Special Appeals of Meryland, #00895, P. Linville vs. J. Linville.

מקרים רבים נסקרים בהערות השוליים במאמר של Bruch, ibid., ובספר של Heim et al., ibid. מאגר מצויין של מאמרים נוספים המתעדים את ההתנערות של הקהילה המשפטית וקהילת מומחי בריאות הנפש מה"תסמונת" ניתן לקריאה ב:

http://www.thelizlibrary.org

גארדנר מתנגד לביקורות המדעיות הללו:

http://www.rgardner.com

[14] Williams, Patricia J., 1995. The Rooster’s Egg. Harvard University Press.

Williams, Patricia J. 1992. The Alchemy of Race and Rights. Harvard University Press.

המעניין הוא, שתחום התמחותה של פרופ' וויליאמס הוא הצומת אותה יוצרים מיגדר וגזע במשפט מסחרי.

[15] רע"א ‎3009/02 . וכן ראה למשל פסק דין עדכני, מה - 15 לינואר 2002, תמ"ש 085650/97 ותמ"ש 0856520/97 , הפורש את משנתו של גארדנר על פני חמישה מתוך 36 עמודי פסה"ד. ניתוח טקסטואלי של פסק דין זה חושף את הקשר הישיר בין סירובו של האב לשלם מזונות לאם ולילדים, לבין הפעלתו את טענת הניכור ההורי. קשר זה נדון בהרחבה ב - Heim et al., ibid. ראויה לציון לשבח כבוד השופטת סביונה רוטלוי, יו"ר הוועדה ליישום האמנה הבין לאומית לזכויות הילד בישראל, המתעקשת לראות בילד יישות בעלת רגשות ודעות משלה, ובעקרון טובת הילד כמשמעותי בכל תנאי שהוא.

[16] ראו 1998. "ילדי גירושין - הערכות משמורת ותסמונת הניכור ההורי". מזכר של מדינת ישראל, משרד העבודה והרווחה, ע"מ 2.

[17] ברגמן, זאב ואליעזר ויצטום. 1995. "חטיפת ילד בידי הורה והתסמונת של התנכרות להורה". שיחות 9(2) ע"מ 115-130.

[18] משפט חשוב זה, המציב סימן שאלה עובדתי סביב הגיגיהם האנליטיים של ברגמן ו-ויצטום, מופיע בפסקאות המסכמות את המאמר. ראו ברגמן וויצטום, ibid., ע"מ 129.

[19] ראו מאסס, מילי. 1996. "'טובת הילד': על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים." חברה ורווחה 15/4 ע"מ 415-429, במיוחד ע"מ 422 ו - 426. ראו גם הרצוג, אסתר. 1996. "מי מרויח ממדינת הרווחה?" תיאוריה וביקורת 9, ע"מ 81-104; הרצוג, אסתר. בהליכי פירסום. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין." אראלה שדמי ולוי עדן, עורכים (עדיין אין כותרת לספר). תל אביב: צ'ריקובר.

[20] ראו פישביין, עינת, וורד לי. 2000. "ילד אסור: בגיל שתים-עשרה הוצא הילד ג. מרשות אמו בניגוד לרצונה והועבר למוסד על פי צו של שופט." מוסף "הארץ". 18 לפברואר. ע"מ 32-38. ראו גם הרצוג. Ibid 1996, ע"מ 93.

[21] גארדנר היה האורח הרשמי של האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ב- 1 במרץ 1998. הוא היה אורח הכבוד בכנס שאירגנה האגודה יחד עם אוניברסיטת בר אילן ועם השירות לרווחת הפרט והמשפחה של משרד העבודה והרווחה במרכז הכנסים של ביה"ח תל השומר. בכנס נכחו מטפלים פרטיים ועובדים סוציאליים כאחד, והוא הוכר כ"גמול השתלמות." עדויות שאספתי מכמה מטפלים שנכחו בכנס אמרו, שגארדנר נאם באנגלית, שלא הובנה כדבעי ע"י הרבה מן הקהל. התרגום של דבריו לעברית לא היה סימולטני. גארדנר גם מכר את ספריו בכנס. אירוע זה אירוני, בלשון המעטה. בכתביו מאשים גארדנר את הדת והתרבות היהודית בכך שהן היו הראשונות להטיל טאבו חמור על גילוי עריות ופדופיליה. ראו:

Gardner, R.A. 1992. Ibid.:

"מעניין הוא, שמכל העמים העתיקים, רק היהודים פתחו שיטות ענישה כלפי פדופילים... ההנחיות התרבותיות של הנצרות הקדומה נגד הפדופיליה מקורם בכתבים היהודים המוקדמים היותר, והתגובה הקיצונית העכשווית כנגד הפדופיליה מייצגת הגזמה של עקרונות יהודים-נוצרים, והיא גורם פועל משמעותי בתגובה הלא-טיפוסית של החברה המערבית בהתייחסה לפעיליות אלה" [לפעילויות פדופיליות-ס.ל.] ע"מ 46-47.

ראו גם הרצוג, אסתר. 2002. "האבא תמיד צודק: תיאוריית 'תסמונת הניכור ההורי' משחקת לידי אלה הרוצים להוציא ילדים מאימותיהן." מעריב, 2 ליולי. מדור "דיעות."

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות
תיקון חוק הנכים: אנשי קבע לא יוכרו כנכי צה"ל
עו"ד מירב וייס-קרטיה, צילום: גוסטבו היכמן
קנאביס רפואי: העתירה שהצילה את האם והעובר
עו''ד טל-אור מועלם. צילום: אושר שילוק
תוקפם של פסקי בוררות בבד"ץ
עו"ד שחר ולנר, עו"ד רונן סטי

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ