חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובעת הגישה תביעה נגד הנתבע, הבנק, בדרישה להשבת סכום של 341,575 ש"ח בגין גביית ריבית עודפת במשך תקופה שהחלה בשנת 1985 ועד שנת 1992, בנוגע לחשבון בנק חוזר דביטורי. הבנק פתח חשבון לתובעת בשנת 1978 עם הסכם תנאי ניהול חשבון, שלא כלל דרישה מפורשת להודעה כתובה מראש על שינוי תוספת הסיכון בריבית. הבנק העלה במועדים שונים את תוספת הסיכון, חלק מהן ללא הודעות מפורשות מוקדמות כפי שנדרש על פי החוזה והנהלים. התובעת טענה שהבנק הפר חובותיו שלא להעלות תוספת סיכון ללא הודעה מראש, בנוסף להפרות של הוראות בנק ישראל וחוזרים. הבנק טען מנגד כי הודיע לתובעת בשיטות שונות, ולגבי תוספת הסיכון שלקחו בה חלק מנהלי התובעת שידעו את השינויים ואף ניהלו משא ומתן לגבי גובהה, לכן התובעת וויתרה על טענותיה. התביעה נדחתה, מחוסר הוכחה שהודעות הועברו באופן נכון ובזמן, כמו כן הועלו טענות השתק וויתור מצד הבנק בעילת מניעות. הוגדר כי טענת השתק תחול על תגובה להודעות חיוב ריבית תוך 15 יום, ולאור חוסר פעולה בזמן מטעם התובעת, היא מושתקת מלהעלות טענות נוספות, אך במקרים בהם הבנק עצמו חייב את עצמו בחיובים על-פי ההסכם שלא כדין, ההשתק אינו חל באופן מחמיר. נוסף לדחיית הטענות, נדחתה טענת התובעת לתיקונים בגין טעויות בזיכוי שיקים שהוחזרו מחמת היעדר ראיות מספקות.

תוצאה: התביעה נדחתה, התובעת לא קיבלה חלק מהטענות, והתחייבה לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח ועוד מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד למועד התשלום.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש הוא בעל מניות של 25% בחברה המשיבה, שהון מניותיה מתחלק בין מניות רגילות למניות הנהלה, כאשר בני זוג המשיבים מחזיקים במניות ההנהלה ומנהלים את החברה. המבקש חשוד בקיפוח ומתלונן כי המשיבים מנהלים את ענייני החברה בצורה הפוגעת בזכויותיו. בין הטענות: רכישת דירה על ידי המשיב באמצעות הלוואה מהחברה ומכירתה ברווח כפול, חוב הלוואות לבעלי מניות בדו"חות החברה, ורכישת רכבים שבשימוש בני משפחות המשיבים שאינם עובדים. המבקש מבקש לעיין ולבדוק מסמכי החברה, דוחות כספיים, פירוט נכסים והתחייבויות. המשיבים מציינים כי ההליכים נערכו כדין ובידיעתו ואישורו של המבקש וטוענים שזו בקשה שלא בתום לב לנצל מידע משפטי. בית המשפט דן בזכותו של המבקש לעיין במסמכי החברה בהתחשב בתקנון ולחוק, ומציין כי התקנון מקנה לדירקטוריון ולאסיפה הכללית שיקול דעת בקביעת תנאי העיון. עם זאת, סירוב גורף ללא תום לב מסכן הפרת החובה האמונית של הרוב כלפי המיעוט. בגישת בית המשפט קיימת זכות עיון מוגבלת למסמכים הקשורים לתקופת היות המבקש בעל מניות, תוך שמירה על זכויות הצדדים ומניעת שימוש לרעה במידע. בית המשפט מזכה את המבקש בזכות לעיון וכניסה למסמכים שנוגעים לעסקי החברה שהגיעו לאחר הצטרפותו, רישום התחייבויות שימוש בתיעוד, והטלת הוצאות משפט על המשיבים.

תוצאה: בית המשפט הורה לאפשר למבקש, בעל מניות מיעוט, לעיין במסמכי החברה וחשבונותיה למעט מסמכים הקודמים לתקופת היותו בעל מניות, כאמצעי להסרת קיפוח וניהול לא תקין מצד בעלי השליטה, ודרש לקבל התחייבות לשימוש במידע רק במסגרת הליכים משפטיים. כמו כן, הוטלו על המשיבים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת הגישה תביעה לקבלת דמי לידה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, לאחר שעבדה כעובדת במשרה חלקית במשרד הנהלת חשבונות שעבודתו בניהול האם, במסגרת עסק משפחתי. התובעת עבדה במשרה לא סדירה, ללא הסכם עבודה, קבעה בעצמה את שעות העבודה, ושלב הקיזוזים משכרה עבור מגורים והוצאות מחיה. לא הופרשו עבורה תשלומי פנסיה או פיצויי פיטורים. התובעת עבדה במשרד בחצר בית האם, והעבודה הייתה בעיקרה עזרה משפחתית ולא עבודה במסגרת יחסי עובד-מעביד רשמיים. הוכח כי לא נוצרו יחסי עובד-מעביד, וכי העבודה הייתה תמיכה בעלת אופי משפחתי, ללא סידורים פורמליים, ובנוסף לעבודתה העיקרית במקום עבודה אחר. בית הדין הסתמך בפסיקות קודמות על כך שקרבה משפחתית עם היעדר הסדרים פורמליים ושכר סדיר מונעים העברת יחסי עובד-מעביד. לפיכך התקבלה המסקנה כי תביעה לדמי לידה לא תוענק, שכן התובעת לא הייתה עובדת בניהול רשמי ונפרד, אלא עזרה משפחתית במסגרת העסק המשפחתי.

תוצאה: נדחתה תביעת התובעת לדמי לידה מחוסר הוכחת יחסי עובד-מעביד; לא ניתן צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, אב ובנו תושבי כפר בתיר, טענו כי במהלך אירועי האינתיפדה תקפו אותם חיילים בפיקוד קוסייב תוך שימוש באלימות קשה, הכוללת מכות, קללות, הטרדות וירי באוויר. האירוע התרחש לאחר כניסת ג'יפ צה"לי לכפר במסגרת פעילות לא מתואמת עם מפקדי האזור, בניגוד להסכם שביתת נשק לכבוד חג מוסלמי שהתקיים באותו היום. התובעים הגישו תביעה על נזק בסך 20,000 ש"ח.

תוצאה: בית המשפט דחה את התביעה, קבע כי לא הוכח שהחיילים תקפו את התובעים שלא כדין, והשית על התובעים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח לנתבעת השנייה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע נולד בלידה במצג עכוז בבית החולים הנתבע מס' 1 בשנת 1974, ולידתו לוותה בפגיעה עצבית במקלעת העצבים הבריכאלית שגרמה לשיתוק חלקי בגפה העליונה הימנית. המחלוקת המשפטית עוסקת בשאלה אם הצוות הרפואי היה צריך לבצע ניתוח קיסרי במקום לידת נרתיק רגילה וכישלון זה הוביל לפגיעה. הרישומים הרפואיים בבית החולים היו חלקיים וחסרים, לא היה ברור סוג המצג המדויק (שלם, בלתי שלם או מצג רגליים), וכתוצאה מכך התובע טוען שנגרם לו נזק ראייתי המעביר את הנטל להוכיח את חוסר הרשלנות לכתפי הנתבעים. מומחים רפואיים מטעם התביעה וההגנה הביעו דעות מנוגדות: מומחה התביעה טען שיש הוריות יחסיות שמחייבות ניתוח קיסרי במצג עכוז מסוגים מסוימים, בעוד מומחה ההגנה מצא כי במועד הלידה, ניתוח קיסרי במצג עכוז לא היה נוהג רופאים לסטנדרט המקובל אלא במקרים מיוחדים בלבד, וכי הלידה הנרתיקית הייתה סבירה. מומחה מטעם בית המשפט סיכם עם גישת ההגנה וקבע כי לא התקיימו הוריות לשם ביצוע ניתוח קיסרי והלידה שנוהלה הייתה בהתאם לנורמות הרפואיות המקובלות באותה עת. נוסף לכך נקבע כי חובת הרישום בבית החולים לא בוצעה כראוי, מה שמקנה תגבור לטענת התובע בדבר הנטל הראייתי. אולם, בהתחשב בסטנדרד הרפואי הרלוונטי לשנת 1974, אפילו אם אכן מדובר במצג רגליים, לא היה אז נוהג לקיים ניתוח קיסרי אלא במקרים חריגים, וכי פעולת הצוות לא חרגו מסטנדרט הזהירות הרפואית הנתמך בידע הרפואי הקיים באותה תקופה. כלומר, לא הוכח כי הצוות הרפואי התרשל. עוד דן בית המשפט בטענות על אי נוכחות צוות רפואי מלא והגיע למסקנה שלא היה בכך קשר סיבתי לנזק שנגרם. לבסוף נדחתה תביעת התובע ללא חיוב בהוצאות משפט.

תוצאה: התובענה נדחתה מאחר שלא הוכחה רשלנות מצד בית החולים או הצוות הרפואי באותה עת בהתייחס לסטנדרד הרפואי המקובל בשנת 1974; לא הורתה על תשלום הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התיק עסק באירוע תאונת דרכים בה נטען כי הנאשמת חצתה צומת באור אדום וגרמה לתאונה עם פגיעה ברכבו ובמשפחתו של עד תביעה. הנאשמת הכחישה את האשמות וטענה כי היא חצתה את הצומת באור ירוק ונהג התביעה נכנס לצומת באור אדום. עד התביעה ועדותו תמכו בגירסה שונה, לפיה הם חצו את הצומת באור ירוק והנאשמת חצתה באדום. בית המשפט בחן את העדויות שניתנו, מצא את גירסת הנאשמת אמינה ובלתי מפוקפקת, וגרסאות העדים של התביעה סימן על תיאום ועדות מתואמת שלא תואמת את המציאות. בנוסף, לעדות התביעה היו סתירות ועובדות שהעלו ספק בהגיונם. כמו כן, בית המשפט ציין כי לא נמצא ממצא אובייקטיבי התומך באשמת הנאשמת, וכי טעויות והנחות ההאשמה של התביעה לא היו מבוססות ובהירות. לפיכך, קבע בית המשפט כי התביעה נכשלה בנטל ההוכחה של אשמת הנאשמת וזיכה אותה.

תוצאה: הנאשמת זוכתה מכל האשמות בשל חוסר הוכחה ואי אמינות עדויות התביעה, תוך שעמדת בית המשפט כי קיים ספק סביר לגבי אשמתה בתאונה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הליך זה עסק בפרשנות הסכם למכירת מקרקעין, שבו נקבע חיוב בהיוון זכויות המוכרים בנכס. המחלוקת העיקרית נסבה על היקף חיוב ההיוון - האם הוא חל רק על יחידת המגורים הקיימת או גם על זכויות ליחידת מגורים נוספת שטרם הוקמה. הצדדים לא ציינו נושא זה במפורש בהסכם, וההסכם שותק ביחס להיקף ההיוון. התובעת טענה כי כל הזכויות חייבות היו להיות מיועדות להיוון, והנתבעים טענו שקיימת הפרדה והם מילאו את חובתם במלואה. בית המשפט דן במבחני פרשנות והשלמה, וקבע כי יש השלמת החסר בהתבסס על הנוהג המקובל ביישוב כרמי יוסף, שבו נהוג להוון רק את יחידת המגורים הקיימת מבלי לכלול זכויות עתידיות לבנייה נוספת. עדויות מומחים והראיות שהוצגו חיזקו מסקנה זו. התובעת לא הצליחה להוכיח כי נודעה לה חובה להוון את כל הזכויות בעת כריתת ההסכם או שלפחות הייתה לה כוונה כזו, ולעומת זאת הוכח כי הנוהג המקובל והגישה של מנהל מקרקעי ישראל כבר היה ברור באותו זמן. התובעת ניסתה להסתמך על החלטות מנהליות מאוחרות יותר ועל מכתבים מטעם הנתבעים, אך אלה לא הוכרו כהודאות בעל דין או כהסכמה להעברת ההסכם במלואו בנוגע להיוון. נתבעים אף נטלו עצות מעורכת הדין המייצגת אותם בנוגע להיוון, והפעלת עיקרון תום הלב והנוהג המקובל גרמו לנטיית המסקנה לטובת הנתבעים. נושא הפיצוי המוסכם נדון אך לא הוחל, כי לא הוכחה הפרה בעקרונית מצד המוכרים. לבסוף, בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי התמורה ששולמה על ידי התובעת אינה מופרזת ועומדת בניגוד לטענותיה על חוסר היוון מלא.

תוצאה: בית המשפט דחה את תביעת התובעת וקבע כי ההסכם מחייב היוון רק של יחידת המגורים הקיימת בנכס, ללא חובת היוון זכויות בינוי עתידיות ליחידה נוספת. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעים לצדדים השונים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בהליך זה דרשה התובעת פרשנות והשלמת חסר בהסכם למכירת מקרקעין, שלפיו היו על הנתבעים להוון את זכויותיהם בנכס. המחלוקת נסבה סביב האם החיוב להיוון מתייחס רק ליחידת המגורים הקיימת או גם ליחידה נוספת שטרם נבנתה. בעת חתימת ההסכם היה על המגרש בית מגורים אחד, אך ניתן היה לבנות יחידה נוספת. הצדדים התחייבו להעביר את זכויות החכירה שהיוו, אך ההסכם שותק ולא מבהיר אם חובת ההיוון כוללת זכויות הבנייה ליחידה השנייה. הנתבעת שהייתה עו"ד המייצגת את המוכרים העידה כי הנושא כלל לא הובא לדיון במו"מ, וכי נהוג וכבר נהגו בכרמי יוסף להוון זכויות רק ביחידה הקיימת. התובעת לא הציגה ראיות שיתמכו בפרשנותה, שהסתמכה בעיקר על נוהג וככל הנראה על סתירות בדוחות מנהל מקרקעי ישראל. מחלקת מקרקעי ישראל אסרה על היוון זכויות בנייה שלא מומשו, אך כתוצאה מטעות בהיערכות הועלתה דרישת היוון מלאה. התובעת טענה ל"טשטוש" ולהסתרה בפיצול דמי ההיוון, אולם לא הצליחה להוכיח זאת. הראיות והעדים, לרבות הממונה המחוזי של מנהל מקרקעי ישראל, העידו כי הידוע והמקובל הוא כי ההיוון הינו ביחס ליחידה הקיימת בלבד. כן נמצאה ההסכמה כלפי החריג שלא גובש במערכת ההסכמים המקובלים, ושהיה על התובעת להפנות תשומת לב בשלב המשא ומתן. בעניין ההשלמה הפרשנית נקבע כי ההסכם טעון השלמה, והשלמתו בהתאם לנוהג וכבוד העקרונות של תום הלב, סבירות ואומד דעת הצדדים, נמצאה מתאימה. הצדק עמד בכך שהנתבעים לא חייבים להוון את הזכויות בנייה ליחידה הנוספת שטרם נבנתה. טענות נוספות של התובעת, בהן הודאת בעל דין ומכתב פשרה שהוצע ונדחה, וכן טענות לרשלנות נאמנות של הנתבעת כעורכת דין, נדחו. בנוסף נדחו טענות לגבי הפיצוי המוסכם, שהינו גורף וחשוד בפרספקטיבה משפטית. בסופו של דבר, ההסכם לא כלל התייחסות מפורשת להיוון יחידת הבנייה השנייה, היותה נושא שנשאר בחסר. הפרשנות העלתה כי על פי הנוהג המקובל בכרמי יוסף, ההיוון מתייחס רק ליחידה שהוקמה בפועל, ולכן הנתבעים לא הפרו את ההסכם בכך שהיוונו רק את זכויות היחידה הקיימת.

תוצאה: התביעה נדחתה, והוחלט כי הנתבעים לא היו חייבים להוון את זכויות הבנייה ביחידה השנייה שטרם נבנתה. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעים ושל העותרת בסכומים שנקבעו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, יורשי המנוחה שהלכה בתאונת דרכים, עתרו לפיצוי מהנתבעים בגין נזקיהם, כאשר עיקר המחלוקת התמקדה בשאלה האם האם (תובעת 2) הייתה תלויה במנוחה והאם נפגעה כלכלית בעקבות מותה. המנוחה, ילידת 1953, גרושה ללא ילדים, התגוררה עם האם הקשישה שהייתה אלמנה ולקתה בתאונה בשנת 1996. התובעים טענו כי המנוחה סיפקה לאמה תמיכה כלכלית ושירותים רבים, והם ביקשו פיצוי על אובדן תמיכה זו. הנתבעת טענה כי התובעת 2 לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח קשר תלותי ומנעה מעדות בלתי סבירה. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו, כולל עדויות של האחים והאחיות, מסמכי מל"ל ודו"חות סיעוד, והגיע למסקנה שהאם נמנעה מלהעיד ללא הסבר מספק, וכי הראיות שהוגשו לא מהימנות ואף סותרות מסמכים רשמיים. אופי העדויות המגמתיות מצד התובעים, חוסר בהוכחות להוצאות והכנסות מדויקות, והעדר הוכחה ממשית לתמיכה סדירה מצד המנוחה לאמה, גרמו לבית המשפט לדחות את טענות התובעת בנוגע לתלות. בית המשפט גם דחה את תביעת העזבון בנוגע להפסדים לא ממוניים והוצאות, וקבע פיצוי סביר בנוגע להוצאות הקבורה בלבד, לאחר שיקול דעת והתחשבנות עם ההחזרות שהתקבלו לצדדים אחרים. כמו כן, נקבע כי בשל ניהול תביעת התלויים ללא יסוד עובדתי או משפטי מספק, התובעים יחויבו בהוצאות ושכר טרחת העורכי דין של הנתבעת. נקבע כי ההיעדרות של התובעת 2 מהעדות פעלה לחובתה, ופסק הדין מדגיש את חשיבות הוכחות שכנועיות ומנומקות בעת תביעות מסוג זה.

תוצאה: בית המשפט דחה את תביעת האם כתלויה במנוחה לאור היעדר הוכחות מספקות, קיבל פיצוי חלקי להוצאות קבורה בלבד, וחייב את התובעים במחיקת הוצאות ושכר טרחה לטובת הנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: הערעור התקבל חלקית. חויבה המערערת לשלם פיצויים נוספים למשיב עבור ירידת ערך, בוטלו פיצויים עבור עלות פינוי הדירה, וקוצרו הפיצויים בגין עבודות שבוצעו על ידי המשיב בעצמו. כל יתר הטענות נדחו. המערערת חויבה בהוצאות הערעור ובשכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה