חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: הערעורים עוסקים באישור תוכנית-מיתאר מקומית שהוגשה על ידי יזמים לשטח בדרום הרצליה. היזמים הכינו התוכנית וזו אושרה בוועדה המקומית והועברה לאישור הוועדה המחוזית. במהלך הטיפול בתוכנית התגלתה הסתירה בינה לבין תוכנית מתאר ארצית לחופים (תמ"א 13), כאשר חלק מהשטח הוצג כשייך לייעוד ציבורי פתוח לפי תמ"א 13, בעוד שהתוכנית כללה ייעוד למגורים. הוועדה המקומית לא הייתה מודעת להסתירה בעת אישור ויישום התוכנית, והמשיבים (תושבי האזור שהגישו התנגדויות) טענו כי ההליך צריך היה להיפסק ולהחזיר את התוכנית לוועדה המקומית לדיון מחדש. למרות שוועדות התכנון המטפלות הוו מודעות לבעיה בשלב מאוחר יותר, ההחלטה להמשך ההתנהלות ולקבלת ההחלטות לא ביטלה את הפגם בהתנהלות הוועדה המקומית, שהייתה צריכה לדון בסתירה ישירות ובאופן מעמיק. בית המשפט המחוזי קבע כי הפגם מהותי וגרם לביטול כל הליכי אישור התוכנית וכי יש לחזור לדיון מחדש בפני הוועדות, תוך התייחסות לתמ"א 13 ולזכויות הציבור להביע התנגדויות כדת. טענות המערערים בדבר השתתפות פעילה של המשיבים בהליכים, שהיה שיהוי בהתנגדותם ומעמדם כנושאי עניין נדחו על ידי בית המשפט. בנוסף, תוקף הדיון הפורמלי הקצר שהתקיים בוועדה המקומית לאחר גילוי הסתירה נדחה כלא תיקן את הפגם המהותי. השופטים בתיק קבעו כי הליכי אישור תוכניות-מיתאר מקומיות מחייבים איזון בין הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, ועל הוועדה המקומית חובה לשקול היטב את התוכנית בכל שלב. לפיכך נפסק דחייה של הערעורים וחזרה לדיון נוסף בהתאם לדרישות החוק ולתמ"א 13, וכן חיוב המערערים בתשלום הוצאות משפט.

תוצאה: דחיית הערעורים, ביטול אישור התוכנית והחזרת הליכים לדיון מחודש בפני רשות התכנון, תוך התחשבות בתמ"א 13 ומימוש זכות הציבור להגשת התנגדויות. המערערים חייבים בתשלום הוצאות משפט למשיבים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בתובענה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי התובע הוא החוכר של שטח מסוים במקרקעין הנמצאים בראשון לציון. הנכס הנדון הוא מגרש ברשות עיריית ראשון לציון, המוגדרת כבעלים הרשומים על הנכס. בעירייה נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע הראשון לגבי מלוא הזכויות בנכס. בעקבות כך הוחלט לצרף את העירייה כבעלת עניין וכצד בתובענה, כדי לנהל דיון כולל בסכסוך. הנתבע הראשון הגיש הודעה לצד שלישי נגד הנתבע השני, בטענה לזכותו לפיצוי מלא על נזק שעלול להיגרם לו במידה והתביעה תתקבל, אך הודעה זו נדחתה כי הסעד המבוקש בתובענה העיקרית הוא הצהרתי ואינו מתייחס לסעד כספי כפי המבוקש בהודעת הצד שלישי. נפסק כי הזכות להשבית הודעת צד שלישי הינה פרוצדורלית, ושימוש בה מותנה בבירור סעד שצמוד לתביעה העיקרית, בעוד שבמקרה זה התביעה הינה הצהרית בלבד. כמו כן נקבע כי הבירור בדבר הבעלות והזכויות בנכס יתבצע במסגרת התביעה העיקרית, וההודעה לצד שלישי לבקשת פיצוי כספי אינה ראויה ואינה עומדת בתנאים הנדרשים ולכן אין לאפשרה. בסיום, הוחלט לצרף את עיריית ראשון לציון כנתבעת נוספת בסכסוך ולהמשיך בדיון משפטי בנושא, תוך מחיקת ההודעה לצד שלישי שנתבעה על ידי הנתבע הראשון.

תוצאה: הודעת הצד השלישי התקבלה כאינה ראויה ונדחתה, העירייה צורפה כנתבעת נוספת והתיק נקבע לישיבת קדם משפט נוספת; לא ניתן צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, המנהלת זכויות יוצרים עבור מחברים ומוציאים לאור מוסיקה בישראל, הגישה תביעה נגד המשיבים, בעלי אולמי שמחות, בטענה שהשמיעו יצירות מוגנות ללא רשות. חוקרים מטעם המערערת תיעדו את ההשמעה ב-1994, אך כל ניסיון לפתור את המחלוקת בהליך מקדים נכשל. בית משפט השלום דחה את התביעה כי לא הוכח שהמשיבים ידעו או היו צריכים לחשוד בהפרת זכויות היוצרים, וכי ההשמעה נעשתה על ידי תקליטנים ששכרו המזמינים. המערערת ערערה וטענה כי בית המשפט שגה בפרשנות החוק, כי לא הוכחה הסכמה למבצעים להושמיע את היצירות וכי הטענה שהמשיבים לא היו מודעים להפרה לא הועלתה. בית המשפט העליון קבע כי תחת סעיף 3(2) לחוק זכויות יוצרים, גם בעל אולם שמחות שמאפשר השמעת יצירות למטרות רווח ללא הסכמה הוא מפר הזכויות, גם אם ההשמעה נעשית על ידי צד שלישי. הנטל להוכיח כי לא הייתה הסכמה מוטל על המערערת והיא עמדה בו באמצעות מכתב ההגנה של המשיבים שמראה כי לא ניתנה הסכמה למבצעים. נקבע כי טענות המשיבים כי אינם קשורים למבצעים התקליטנים אינם מפטרים אותם מאחר שהם מאפשרים את השימוש למטרת רווח. בסיכום, הערעור התקבל, והמשיבים חויבו לפצות את המערערת בסכום מינימלי ופיצוי הוצאות ושכר טרחה.

תוצאה: הערעור התקבל; המשיבים חויבו בתשלום פיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪ ובהוצאות משפט ושכר טרחה בסך 15,000 ₪ למערערת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה תובענה של עובד מחלקת הביטחון במערכת בתי המשפט לשעבר, שחייב את המדינה לשלם לו הפרשי שכר בגין "תוספת בתי המשפט" לתקופה שהחל מאפריל 1982 ועד אפריל 1993, תקופה בה לא קיבל תוספת זו בעקבות העברת תקני מחלקת הביטחון למשרד המשפטים. המערער הוכיח כי בעת העברת התקנים לשר המשפטים הובטח להם כי לא ייפגעו זכויותיהם והשכר שלהם יישאר צמוד לשכר עובדי בתי המשפט. עם זאת, ההסכם הקיבוצי מ-1982 ניתק את הזכאות לתוספת זו לעובדי משרד המשפטים, לרבות מחלקת הביטחון. המוסד לבוררות מוסכמת דחה את תביעתם של עובדי מחלקת הביטחון להענקת תוספת זו. מכתב מ-1993 של נציב שירות המדינה אישר לעובד לקבל את התוספת בששת החודשים לפני פרישתו בלבד, להכללתה בחישוב גמלת הפרישה, ולא תוספת רטרואקטיבית. בית הדין קבע כי ההבטחות שניתנו לא יצרו התחייבות משפטית מחייבת, במיוחד לאור הסמכויות החוקיות והמסגרת הקיבוצית שהגבילו את מתן התוספת. טענות ההתיישנות נדחו רק לגבי תקופה שאינה נוגעת למציאות התביעה מאחר והמכתב מ-1993 לא הוגדר כהודאה מספקת להפסד הזמן.

תוצאה: בית הדין דחה את הערעור וקבע שאין חובה משפטית לחייב את המדינה לשלם את תוספת בתי המשפט למערער לתקופה לפני שישה החודשים שלפני פרישתו, והוסיף כי ההבטחות שניתנו לא הפכו להתחייבות משפטית המחייבת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בערעור על החלטת הרשמת למחוק בקשת התנגדות לביצוע שטר שהוגשה בהתנגדות להוצאה לפועל. הצדדים הסכימו להעביר את הסכסוך לבוררות, שבסופו נקבע פסק בורר שבו חויב המערער לשלם סכום נכבד למשיבה. הערעור הוגש בעקבות בקשה לביטול החלטת המחיקה שהגיש המערער מספר שנים לאחר מתן ההחלטה, בטענה כי לא הומצאה לו וכי לא נודע לו עליה לאורך זמן. הרשמת דחתה את הבקשה לביטול מחיקת ההתנגדות בגלל שהמערער לא התייצב לדיונים ולא פעל להגנתו במסגרת סדר הדין. עם זאת, בית המשפט קמא מתקשה לראות את אי-ההתייצבות אך ורק כחוסר אחריות של המערער, נוכח העובדה שגם המשיבה לא התייצבה, ונראה ששני הצדדים היו עסוקים בתהליך הבוררות. כמו כן, הוחלט שהמערער לא זכה ליום משפט הוגן והוחלט לקבל את הערעור, לבטל את החלטת המחיקה ולהשאיר לפתחו של ההליך את המאפשר למערער להתנגד לביצוע השטר. עם זאת נקבע כי המערער ישלם הוצאות משפט של 3,500 ש"ח עקב ההתנהלות שנחשבה לגרועה.

תוצאה: הערעור התקבל, החלטת הרשמת למחוק את בקשת ההתנגדות בוטלה, הליכים בהוצאה לפועל נעוכבו והמערער יקבל יום משפט לצורך טענותיו. המערער ישלם הוצאות משפט בסך 3,500 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת משכה שיק על סך 300 ש"ח שהוסב וזויף לגבי תאריך הסכום והסכום למעט החתימה והחותמת האותנטיות. השיק הוצג לפרעון על ידי בנק שפרע אותו בסכום 60,000 ש"ח וזאת במסגרת מסגרת אשראי מאושרת של 500,000 ש"ח. התובעת טענה כי הבנק הפר את חובתו בכך שהפר לשיק רשלנות בשל חשד שהיה אמור להיווצר עקב סכום השיק החריג יחסית לשיקים אחרים שנמשכו מהמחשב, ועקב היעדר חותמת "למוטב בלבד" והשקעה בשיק לא משורטט כפי שהיה נהוג. הנתבע טען כי הפרעון נעשה בתום לב וללא רשלנות, והבדיקות שנעשו היו סבירות והמסגרת האשראית אפשרה את התשלום. בית המשפט בחן את השיק המקורי, קבע כי אין סימנים לזיוף החתימה או תיקון משמעותי בסכום, ועלה כי השיק לא עורר חשד מיוחד. כן נקבע כי לא הוכר נוהג ברור של התובעת כי רק שיקים משורטטים ומוטבעים בחותמת "למוטב בלבד" יקבלו פרעון, והרשאת האשראי הגבוהה סייעה להסביר את סכום השיק הגדול. בית המשפט דחה את הטענה כי סך השיק או מראה השיק בלבד מחייבים את הבנק להשהות את התשלום או להעמיק את הבדיקות. בית המשפט הדגיש כי הבנק חייב לפעול בתום לב, אך לא מוטלת עליו חובה זהירות מיוחד המוביל לחקירה מעמיקה בכל שיק בסכום גבוה, למעט חשד ברור. התביעה נדחתה ובית המשפט פסק כי התובעת תישא בשכר הטירחה של הנתבע.

תוצאה: התביעה נדחתה. נקבע כי לא הייתה רשלנות בבנק בפרעון השיק והשיק ניתן לפרעון בהתאם למסגרת האשראי והבדיקות שנעשו לא עוררו חשד מספק כדי למנוע את הפרעון. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה לדחיית תביעה שהוגשה על ידי התובע נגד הנתבע, בטענה לגביית יתר של 63,000 ש"ח מעבר לסכום החוב שנקבע בפסק בורר של 85,000 ש"ח. התביעה עסקה בסכסוך בנושא גביית חוב במסגרת תיק הוצאה לפועל שהוגש נגד אביו של התובע, שהתובע צורף להליכים כחייב בהתאם לערבותו, אך מבלי להודות ביתרת החוב. סך החוב המקורי כמעט 236,361 ש"ח, אך חלק ממנו נוכה בהסכמת הצדדים. עם זאת, הטענות בתביעה נגעו לחוב נוסף, נפרד מזה שבמסגרת תיק ההוצאה לפועל, הקשור לפסק בורר שאושר בבית המשפט המחוזי. הערכאות השונות כבר דנו בנושא והכריעו כי קיימים שני חובות נפרדים, ושאין לכרכם לאגודה אחת. בית המשפט קבע כי הליכי ההוצאה לפועל להוצאה לפועל נוהלים לגביית חוב שונה מזה שבפסק הבורר, והם אינם נתונים לפיקוח וביקורת של בית המשפט שבחן את המקרה. מפאת העובדה שהליכי הגבייה בנוגע לפסק הבורר טרם החלו, וקיימות קביעות ברורות בהליכים קודמים, בדיון זה החליט בית המשפט לדחות את התביעה על הסף בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי. הדיון שנקבע בוטל, והתובע חייב לשלם לנתבע שכר טרחה והוצאות בסך כולל של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי ניתנה למשך 45 יום.

תוצאה: התביעה נדחתה על הסף; הליכי ההוצאה לפועל הקשורים לחוב אחר לא נבדקים במסגרת זו; התובע חויב בתשלום שכר טרחה והוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובענה עוסקת במזונות שהוגשו ע"י אשה ובתה מהנתבע – האב. התובעות ביקשו חיוב הנתבע במזונות חודשיים בסך 3,900 ש"ח לאחר ניכוי הכנסתה של האשה, וכן תשלום מזונות עבר בסכום כולל של 105,000 ש"ח עבור בתם הקטינה מיום לידתה. סמוך להגשת התביעה, הוטל עיקול זמני על כספים המגיעים לנתבע מעזבון אביו המנוח. התובע, הנתבע וגורמים נוספים הגישו בקשות והוגשו תגובות שונות, וביהמ"ש העביר עניינים לביהמ"ש המחוזי לגבי ניהול העזבון. התובעת העידה על כך שהתביעה נועדה להבטיח קבלת כספים מעזבון האב. נבדקה האמיתות של התביעה בשל חשד שהוגשה על מנת לשחרר כספים מעיקולים שהוטלו על הנתבע בגין חוב ישן שהוא נמנע מלשלמו במשך עשור. הנתבע לא הגיש כתב הגנה למרות הוראות הביהמ"ש כי פסק דין עשוי להינתן בהעדר הגנה. בדיקת תנאי התביעה העלתה תמיהות ביחס לתזמון וההגיונות של תביעת המזונות והעבר, בעיקר מאחר שהאם הוציאה את המזונות שנים רבות והייתה נשואה לנתבע. בין היתר הוסבר שאין זכות לתביעת מזונות עבר במקרה שבו הקטין קיבל מזונות מאחרים לאורך השנים, גם אם התובענה היא בשם הקטין עצמו. הוכח שגם האם נשאה בהוצאות המזונות לאורך התקופה, והשופט סבר כי שכך במצב של זוג נשוי, ישנה הנחה על המחילה מההוצאות מצד האם. לאחר בחינה מקיפה של צורכי הקטינה ושל האשה, נקבע סכום מזונות סביר שנפסק החל מתאריך הגשת התביעה, תוך צמודות למדד המחירים וללא חיוב בתשלום אחוזים נוספים. הוחלט לא לאשר את התביעה למזונות העבר, לאשר עיקול זמני עד סכום מסוים בלבד ולא לחייב את הנתבע בהוצאות משפט.

תוצאה: התביעה למזונות העבר נדחתה. הנתבע חייב לשלם מזונות קטינה בסך 2,000 ש"ח לחודש החל מיום הגשת התביעה, בצמוד למדד המחירים. אושר צו עיקול זמני עד לסכום 48,000 ש"ח. הנתבע לא חייב בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, חברת ביטוח, הגישה תביעת שיבוב נגד שלושה נתבעים בגין תשלום שביצעה למבוטחת בעקבות גניבת מטען של גלילי נחושת שהגיע לנמל אשדוד. חברת דאש, יצרנית כבלי חשמל, ביטחה את המטען בפוליסה ימית, והמטען שוחרר מהמכס ונמסר לנתבעת 1, חברת עמילות מכס שאחראית על הוצאת המטען ושירותי הובלה. הנתבע 2, שהוביל את המטען ליעדו - מפעל נתבעת 3, לא הצליח לפרוק את המטען בזמן וכתוצאה ממגבלות זמן השאיר את המכולה בחניון ללא השגחה, ומטען זה נגנב.

תוצאה: התביעה לעניין שיבוב התקבלה כלפי נתבעת 1 ונתבע 2 שהוכרזו כאחראים בגין גניבת המטען, וחויבו בפיצוי בסך 120,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. התביעה נגד נתבעת 3 נדחתה, ולתובעת הוטלו הוצאות משפט בגין נתבעת זו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, חברת ביטוח, הגישה תביעת שיבוב לאחר ששילמה לחברת דאש פיצוי בגין גניבת מטען של 5 גלילי נחושת שנגנבו ממכולה בחניון ליד נמל אשדוד. המחלוקת המרכזית עסקה בשאלה אם התובעת שילמה כספים ל"דאש" כמתנדבת ואינה זכאית לשיבוב, כמו גם בשאלת אחריותם של הנתבעים: חברת עמילות המכס (נתבעת 1), מוביל ההובלה (נתבע 2), וחברת המפעל (נתבעת 3). נקבע כי פוליסת הביטוח מכסה את הגניבה במהלך ההובלה והמחסן הישראלי כולל גם את המפעל הסופי. לכן טענת הנתבעים שהתובעת שילמה כסכום לא חובה נדחתה.

תוצאה: נקבע כי הנתבעת 1 ונתבע 2 אחראים בגין גניבת המטען ויחויבו לשאת בפיצוי בסך 120,000 ש"ח פלוס ריבית והצמדה; התביעה נגד נתבעת 3 נדחתה ועל התובעת לשאת בהוצאות משפט לטובתה.

לצפייה לרכישה הזדהה