חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: מדובר בערעור בפני בית המשפט העליון על החלטת המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים, אשר דחתה בקשה לבחון הסדר בין חברת תעופה וסוכני נסיעות בישראל כפטור מהסדר כובל לפי סעיף 10א לחוק ההגבלים העסקיים. ההסדר כלל הקמת חברה משותפת לארגון טיסות קבוצתיות עם מחירים מוזלים, תוך קביעת דרישות מינימום לנוסעים ושירותים נלווים, וכן גביית תוספת עמלות חלקן לכיסוי הוצאות החברה וחלקן כסכום נוסף לסוכני הנסיעות. המועצה קבעה כי הפטור שבסעיף 10א חל רק להסדרים שכל צדדיהם הם מובילים בתובלה בינלאומית, ולא להסדרים בהם צדדים שאינם מובילים, וכי ההסדר הנידון איננו כזה. השופט ברק דן בפרשנות הביטוי "נוגעות" בסעיף 10א, וקבע כי נגיעה לתובלה הבינלאומית צריכה להיות ממשית, ישירה ואינטימית, ואינה מתקיימת כאשר ההסדר כולל יסודות שהיקפם הוא שוק שונה, כגון עמלת סוכנים שאינה משפיעה ישירות על שירות התובלה הבינלאומית. השופט הדגיש כי יש לבחון את מטרת החוק, המבנה שלו וההיסטוריה החקיקתית כדי לפרש את הסעיף. כמו כן, הוא דחה את ההגבלה שהייתה מצריכה שכל הצדדים להסדר יהיו מובילים, מה שלא נדרש לפי מקובל בחקיקה השוואתית בחו"ל. לפיכך, נקבע כי ההסדר הכולל שתי כבילות, כאשר רק האחת רלוונטית לתובלה הבינלאומית והשנייה איננה, לא נכנס לתחום הפטור בסעיף 10א. הערעור נדחה והמערערת חויבה בתשלום הוצאות במשפט.

תוצאה: הערעור נדחה; נקבע כי לא כל כבילות ההסדר נוגעות לתובלה הבינלאומית ולכן ההסדר אינו פטור ומתייחס כהסדר כובל תחת פיקוח המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים. המערערת תחויב בתשלום הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הפסק דן בסוגיית פרשנות סעיף 10א לחוק ההגבלים העסקיים, הקובע כי הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בינלאומית בים או באויר ולאחר הודעה לשר התחבורה, אינו נחשב להסדר כובל. העניין הועלה בעקבות הסדר בין חברת תעופה ישראלית לסוכני נסיעות, שבמסגרתו הוקמה חברה משותפת לארגון טיסות קבוצתיות מוזלות. ההסדר כלל שתי כבילות מרכזיות: הפניית כל הזמנות הטיסות לתוך החברה והטלת תוספת עמלה שמשולמת ע"י הנוסעים ומתפצלת בין החברה לסוכני הנסיעות. המחלוקת התמקדה בשאלה האם כל הכבילות בהסדר אכן נוגעות לתובלה הבינלאומית, וכפועל יוצא מכך אם יש לשחרר את ההסדר מפיקוח המועצה להגבלים.

תוצאה: הערעור נדחה, התקבלה החלטת מועצת הגבלים ולהתייחס להסדר כנושא להסדרה תחת חוק ההגבלים העסקיים. החברה המערערת תישא בהוצאות המשפט בסך כולל של מיליון ש"ח ועוד ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה דן בית המשפט בטענות של חברת המסלול נגד חברת אקרשטיין בנוגע להפרת זכויות במידגם רשום של אבני ריצוף. למבקשת המסלול קיים מידגם רשום לפאת עיצוב אבנים מסוימות המשמשות לריצוף, כאשר למבקשת הרשיון הייחודי מהממציא השווייצרי. לטענת המסלול, אקרשטיין מפרה את זכויותיה בכך שמייצרת ומשווקת אבני ריצוף דומות למידגם, תחת השם "נוסטלית", חיקוי שעלול להטעות לקוחות. לעומת זאת, אקרשטיין טוענת כי יש לבטל את המידגם של המסלול בשל חוסר חידוש ופרסום קודם במגזין בגרמניה, וכי אין זהות בין אבניה לאבנים המוגנות במידגם של המסלול. בית המשפט דן בשאלת חידוש המידגם ובהאם קיימת הפרה בפועל, וקובע כי יש צורך בראיות נוספות בבחינת החידוש והאם הפרה אכן התרחשה. בשאלת הפרסום הקודם, שנוי במחלוקת, נקבע כי המודעה שהובאה לא בהכרח מהווה פרסום קודם ראוי שמונע הרשמה. עם זאת, בשלב בקשת צו מניעה זמני, לא התקבלה קביעה חד משמעית בעניין חוסר הכשירות של המידגם. בית המשפט מתייחס לאיזון הנוחות ומציג את החשיבות בשמירה על זכויות המסלול מול הפגיעה האפשרית באקרשטיין, קובע כי הנפקת צו מניעה זמני היא אפשרית אך יש להטיל עליו מגבלות שיאפשרו שקיפות ויעזור למנוע נזק בלתי הפיך. לפיכך, הוטלה על אקרשטיין חובה לדווח מדי חודש על מכירות אבני הריצוף, בכפוף לאפשרויות לשמירת סודיות מול גורם מתווך באישור צדדים.

תוצאה: בית המשפט הורה על מתן צו מניעה זמני האוסר על אקרשטיין לייצר ולשווק את אבני הריצוף המדוברות ללא דיווח חודשי מפורט למסלול, ועדת הצווים תישאר פתוחה לשינויים עד להכרעה בסוגיה המהותית. לא ניתנה חובת תשלום הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק במחלוקת שהועלתה בעקבות בחירות למועצת העיר אשדוד בשנת 1983 בין רשימת הליכוד שרשומה בפתקי ההצבעה תחת כינוי בלבד, ללא האות המזהה, לבין רשימת תמ"י. הדיון נסב על חוק הבחירות לרשויות המקומיות, המחייב שפתי ההצבעה יכללו את האות או את הכינוי והאות של הרשימה. הוועדה המרכזית לבחירות לכלכה כיאות להכריז שפניות הצבעה שכללו רק כינוי (ללא אות) אינם חוקיים. או כך עלתה מחלוקת משפטית בבית המשפט המחוזי עם הכרעה לטובת המשיב, אשר הובילה לערעור לבית המשפט העליון. השופט ברק בבחינת החוק קובע כי החוק אינו מאפשר להכשיר פתקי הצבעה אשר נותנים ביטוי רק לכינוי הרשימה, ללא האות, כיוון שמטרת החוק היא להבטיח סדר, דיוק ומניעת טעויות בהצבענות. למרות הרצון להגשמת רצון הבוחר, יש להקפיד על כללים ברורים וידועים מראש, במיוחד במסגרת הלחץ של יום הבחירות. השופטים דחו את הטענה כי ניתן להכשיר בדיעבד טעות זו ואישרו את החלטת הוועדה לפסול קולות שצוינו בהם רק כינוי ללא האות. בכך, החוק והפרשנות כוללים שמירה על כללים טכניים ברורות המונעות אי בהירות ומחלוקות במהלך הבחירות.

תוצאה: בית המשפט העליון דחה את הערעור, וקבע כי פתקי הצבעה המכילים רק כינוי הרשימה ללא האות פסולים ואין להכשירם, ובכך אושרה החלטת ועדת הבחירות לפסול אותם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשאלה האם על הכנסתו של קיבוץ, שהינו בעל "מפעל מאושר" לפי חוק לעידוד השקעות הון, חלה חבות במלווה ביטחון על פי חוק מילווה ביטחון. החוק מגדיר "הכנסה מוטבת" כהכנסה עליה חל סעיף 47 לחוק העידוד, המסדיר את חבות המס על הכנסות מ"מפעל מאושר". עם זאת, סעיף 47 מפנה בכפוף לחלקו (ג) לסעיף 46 א' לחוק העידוד לגבי הכנסת קיבוץ, הקובע חבות במס בשיעור שאינו עולה על 25%. המחלוקת מתמקדת במשמעות הביטוי "חל" בהקשר זה ובהשלכותיו על חיוב מלווה הביטחון: האם סעיף 47 ג' מחייב חבות ישירה שעליה חלה המלווה, או שמא סמוכין רק לסעיף 46 א' שאינו מחייב מלווה ביטחון. בית המשפט העליון, בהכרעתו, בחן את עקרונות הפרשנות לבתי משפט בכלל ולחוקי מסים בפרט, והגיע למסקנה כי יש לפרש את ההוראות לאור מטרת החקיקה הכוללת, הרקע הכלכלי והיסטוריית החקיקה. נמצא כי סעיף 47 ג' משמש "שוטר תנועה" המפנה את ההכנסה לסעיף 46 א', המשמש "בית קיבול" שקובע את הדין הסופי. לפיכך על הכנסתו של הקיבוץ "חל" סעיף 47 ג' על אף שהסדר המיסוי עצמו נקבע בסעיף 46 א'. בעקבות תיקון שהחליף את סעיף 47 והבהיר את חבות המס, התקבלה פרשנות זו גם מחומרת החוק שנקבע בשלבים מאוחרים יותר. בהתאם לכך, הקיבוץ חייב במלווה ביטחון. הערעור נדחה והקיבוץ חויב בהוצאות המשיב בסך מיליון שקל עם ריבית והצמדה.

תוצאה: הערעור של הקיבוץ נדחה; הקיבוץ חייב במלווה ביטחון על הכנסתו ממפעל מאושר בהתאם לפרשנות סעיפים 46 ו-47 לחוק העידוד; הקיבוץ יישא בהוצאות המשיב בסך מיליון שקל עם ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בערעור זה נבחנה השאלה המרכזית האם לבעל מניות בחברה, במקרה דנן חברה זרה רשומה בשווייץ, יש זכות להתנגד למינוי מפרק זמני לחברה, בין אם בשמו האישי ובין אם בשם החברה. הערעור נקשר לכך שבית המשפט המחוזי מינה מפרקים זמניים לבית החברה לבקשת המשיב, במעמדו בלבד, ללא בקשת החברה עצמה או התנגדות מנהליה. המערער, שהוא בעל מניות, ביקש לבטל מינוי זה בטענה שמנהלי החברה פועלים שלא בתום לב ומונעים התנגדות לפירוק ממניעים אישיים. עם זאת, בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער בנימוק כי לא הוצגו ראיות לסטייה מתום לב מצד המנהלים, לא הוכח כי ננקטו כל הצעדים להוצאה לפועל דרכי פעילות החברה לפני ההליכים ובנוסף תצהיר המערער נדחה מאחר שלא התייצב לחקירה. נקבע כי פקודת החברות אינה מעניקה בעל מניות מעמד לטעון בשלב טרום הפירוק נגד מינה מפרק זמני בשם החברה במקרים כאלה. אולם הועלתה בשיקול דעת הסתכלות על אפשרות של הגנה "נגזרת" – התערבות בעל מניות בהליך שנפתח – כדי להגן על האינטרסים של החברה, בדומה לתביעה נגזרת. לצד זאת, נטען כי במקרים אלה יש צורך להוכיח כי המנהלים פועלים שלא בתום לב ושנעשו כל המאמצים במסגרת החברה. עוד צוין כי תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבית המשפט לצרף צד להליך שעדיין לא צורף, אך אי הגעת המערער לחקירה פגעה בכובד הראיות לבקשתו. לבסוף, נקבע כי למרות שהבעל מניות מעורב ויש לו עניין במסגרת הליך פירוק, אין סעד שמעניק לו לא להתנגד למפרק זמני בשלב זה, בעיקר לאור ליקויים בהליך ובאי-הופעה לחקירה. הערעור נדחה ובעקבות זאת המערער חויב בתשלום שכר טרחה.

תוצאה: הערעור נדחה המערער לא קיבל את זכות ההתנגדות למינוי מפרק זמני בשם החברה; בוטלה בקשתו לביטול מינוי המפרקים הזמניים והוא חויב בתשלום הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשאלת החיוב במלווה ביטחון על הכנסות קיבוץ ממפעל מאושר בשנות המס 1975 ו-1976, בהתאם לחוק לעידוד השקעות הון ולחוק מילווה ביטחון. המערער, שהוא קיבוץ הבעלים מפעל מאושר, טען כי חיוב במלווה ביטחון אינו חל עליו מכיוון שהכנסתו חייבת במס בהתאם לסעיף 46א לחוק העידוד בלבד, ולכן אינה "הכנסה מוטבת" כפי שהוגדרה בחוק מילווה ביטחון, שאמור להחיל חובת מלווה ביטחון רק על "הכנסה שחל עליה סעיף 47 לחוק העידוד". המשיב טען להפך, כי הכנסה של קיבוץ מחייבת במלווה ביטחון בהתאם לסעיף 47ג', שמפנה לסעיף 46א, ושהכנסת הקיבוץ מוגדרת כ"הכנסה מוטבת". בית המשפט דן במשמעות המונח "חל" בחוק ובהכרעת מול חקיקת המס, כאשר הוא מפרש חוק תוך התחשבות בלשון החוק, מטרותיו, והעקרונות הכלליים של המשפט ושל מערכת המס בישראל, כולל שמירה על זכויות הפרט והתחשבות ברקע הכלכלי של החקיקה. פסק הדין מסביר כי סעיף 47ג' לחוק העידוד משמש כהוראת הפניה ("שוטר תנועה") שמכווינה כי על הכנסת קיבוץ חלים סעיפים 46 א', המגדירים את החבות במס. סעיפים אלו אינם סותרים זה את זה והם חלים במקביל, ולכן על הכנסת הקיבוץ חלה החובה במלווה ביטחון לפי החוק. לאחר תיקונים לחוק ב-1976, שהבהירו הוראות אלו, לא נשאר ספק בנוגע לחיוב. לפיכך נדחתה הטענה כי הקיבוץ אינו חייב במלווה ביטחון ונקבע כי יש להחיל חובות המס על הכנסת המפעל המאושר שבבעלות הקיבוץ.

תוצאה: בית המשפט דחה את ערעור הקיבוץ וקבע כי הכנסתו כמפעל מאושר מחויבת במלווה ביטחון בהתאם לסעיף 47ג' לחוק לעידוד השקעות הון, שחל עליה ההוראה מפורשת, ועל כן הקיבוץ חייב בתשלום מלווה ביטחון. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך מיליון שקלים עם ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה דנו שופטי בית המשפט העליון בערעורים שהוגשו נגד החלטות ועדת הבחירות המרכזית לסרב לאשר את רשימות "כך" והרשימה המתקדמת לשלום בבחירות לכנסת ה-11. ההחלטות הצדיקו את הפסילה בטענות שהרשימות מובילות לפגיעה בעקרונות היסוד של המדינה, הדמוקרטיה וקיומה. בפסק דין ירדור מ-1965 נקבע כי לוועדת הבחירות סמכות להתערב בסירובה לאשר רשימות רק במקרים בהם הרשימה שוללת במוצהר את קיומה של המדינה. דעה זו נחלקה לדעות מיעוט הרואה כי אין סמכות כזו כלל וקבלת הרוב המקבלת סמכות מוגבלת מאוד למקרים קיצוניים. בפסק הדין הנוכחי נמצא כי חסר הוראות מפורשות בחוק הבחירות המאפשרות לוועדה לפסול רשימה על בסיס תוכן מצעה, מלבד במקרים של שלילת קיום המדינה. כך, רשימת "כך" שהוגדרה כאנטי-דמוקרטית ופוגעת בערכי המדינה, לא הוכח כי אכן מסכנת את קיום המדינה בעצמה ולכן לא הייתה סמכות לפסולה. לגבי הרשימה המתקדמת לשלום הוביל חוסר ראיות או חומר עובדתי מספק להוכחת הטענות לפסילה על יסוד מצעה. ככלל נקבע כי הזכות להתמודד בבחירות היא זכות יסוד דמוקרטית מרכזית, שהגבלותיה צריכות להתבסס על הוראה מפורשת בחוק ובהתאם לערכים ולמבחנים ברורים של סכנה ממשית וקונקרטית למדינה או למשטר הדמוקרטי. בפסיקה הובהר כי יש לאזן בין ערכי הדמוקרטיה – חופש הביטוי, חופש הבחירה וחופש ההתאגדות – לבין הצורך להגן על המדינה מפני סכנות קיומיות, וראוי שהמחוקק יפסוק בתחום זה ולא הרשות השופטת. בפסיקה הובאו השוואות למשפטים זרים המאזנים בין חירויות ועקרונות מדינת חוק וציונים לעקרונות שוללים והגבלות. הפסק מסתיים בהחלטה לקבל את הערעורים ולבטל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית, לאשר את השתתפות שתי הרשימות בבחירות לכנסת ה-11, תוך הדגשה כי סמכות לפסילה על בסיס מצע פוליטי צריכה להיות מובנית בחוק במפורש ולא להיווצר בהרחבה שיפוטית.

תוצאה: התקבלו הערעורים, ובוטלו החלטות ועדת הבחירות המרכזית שלא לאשר את השתתפות שתי הרשימות – "כך" והרשימה המתקדמת לשלום – בבחירות לכנסת ה-11. נקבע כי אין סמכות חוקית לוועדת הבחירות לפסול רשימה על בסיס תוכן מצעה, אלא רק במקרים בהם הרשימה שוללת במפורש את קיומה של המדינה וכי זכות ההשתתפות בבחירות היא זכות יסוד שיש להגן עליה בחוק מפורש והמנע מפסילה שיפוטית חסרת בסיס חוקי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשאלה האם עסקאות בתעודות מילווה חיסכון, אשר מנפיקות זכות לקבלת דמי פדיון בעת עתידית, הן תקפות מבחינה משפטית והאם הכנסות שהמשיב קיבל בעקבותן חייבות במס. תעודות מילווה החיסכון כפופות לחוקי מילווה חסכון משנות ה-70, הכוללים הוראה ברורה כי תעודות אלו "לא יהיו סחירות". משמעות ביטוי זה נחלקה לשתי גישות: האם הכוונה היא לשלול טהירות בלבד (הזכות לרכוש זכויות נקיות מחסמים) או גם לצמצם את העבירות (ההעברה של הזכויות והקניין שבהן). בית המשפט הצביע על כך שהכוונה היא לשלול גם את סחרותן המהותית והפורמאלית, כך שהתעודות אינן מסמכים סחירים ועסקאות שנערכו בהן אינן מעבירות בעלות, אלא מסתכמות בהעברתם של זכויות אובליגאטוריות בלבד. עוד נדונה שאלת תוקפן של העסקאות בין המשיב לחברות בשליטתו, והוחלט כי העסקאות בטלות בשל סתירתן להוראות החוק ואין בהן להשיג העברת קניין אמיתית בזכויות הקשורות לתעודות.

תוצאה: בית המשפט קבע כי עסקאות בתעודות מילווה חיסכון אינן תקפות להעברת קניין בזכויות אלה מפאת איסור סחרות בתעודות לפי חוקי מילווה חסכון. ההכנסות שהמשיב קיבל אינן הכנסה מרווח הון אלא הכנסות שהתקבלו בפועל על ידי החברות, ועל כן המשיב חייב במס מהכנסות אלה כהכנסה מריבית והפרשי הצמדה בהתאם לדין. העתירה נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשאלת תוקפן של עסקאות בתעודות מלווה חיסכון שנערכו בין המשיב לבין חברות שבשליטתו, בדגש על תוקפן לפי חוקי מילווה חיסכון, התש"ל-1970 והתשל"א-1971. התעודות הן מלוות חובה למעבידים, ונקבע בחוק כי תעודות אלו "לא יהיו סחירות". ההכרעה עסקה בשאלה האם ההסכמים שהתקיימו בין הצדדים, שבהם נקבע מחיר רכישה של 40% מערכן הנקוב של התעודות ומועד פרעונן, מהווים עסקה חוקית להעניק זכויות ולשנות בעלות.

תוצאה: עסקת המכירה בתעודות מלווה החיסכון נפסלה מחמת חוסר תוקף משפטי כעסקה להעברת זכויות, והחברות נותרו הבעלים החוקיים. הפדיון וניהול הכספים הם הכנסות החברות ולכן גם הפטורים ממס הוענקו להן. המשיב חייב במס הכנסה על ההכנסות שקיבל כפירות הכספים, בהתאם לסעיפים 2(4) ו-2(10) לפקודת מס הכנסה. העתירה נדחתה ברוב דעות.

לצפייה לרכישה הזדהה