חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: פסק הדין עוסק בשאלה העקרונית האם אישה זכאית לתוספת כתובה במקרה שבו שני הצדדים חפצים בגירושין. דעת הרוב בבית הדין האזורי היא שאין לה זכאות לתוספת, בעוד דעת המיעוט סבורה שהיא זכאית לכך. הרוב טוען כי הסכמת האישה לגט או רצונה בגירושין, כל עוד אינה תובעת גט, אינם עילה לשלילת תוספת הכתובה. הכתובה כוללת מספר מרכיבים, ביניהם נכסי צאן ברזל וכספים שהוכנסו למוסד הנשואין, תוך שמירה על שמירת הערך שלה. פסק הדין מציין כי תוספת הכתובה איננה ניתנת להפסד לאישה רק בשל הסכמתה לגט, בעיקר כאשר הבעל מתנהג ברעה ועוזב את האישה כדי להינשא לאחרת. במקרה שבו הבעל תובע גירושין והאישה מבקשת שלום בית אך בסופו של דבר מסכימה לגירושין מתוך אילוץ, היא לא אמורה להיפגע מאובדן תוספת הכתובה. המיעוט בבית הדין מוסיף כי כל עוד האישה מסכימה לשלום בית ואינה תובעת גט, היא זכאית לתוספת הכתובה. בסיכומו של דבר, הערעור מתקבל והאישה זכאית לקבל את תוספת כתובתה.

תוצאה: הערעור התקבל והאישה זכתה לקבל את תוספת הכתובה במלואה, על אף הסכמתה או רצונה בגירושין כל עוד אינה תובעת גט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, עורך דין בשנות השלושים לחייו, עבר ניתוח ביופסיה להסרת דגימות מגידול בסינוס הספנואידלי הימני. לאחר הניתוח, בחדר ההתאוששות, התגלה דימום תוך-מוחי שגרם לו לנזק קשה, כולל שיתוק הגפיים מימין והפרעות קוגנטיביות. בין הצדדים התעוררה מחלוקת מרכזית האם הדימום נגרם כתוצאה מהניתוח עצמו, עקב רשלנות רפואית, או שמא בשל התהליך הטבעי של הגידול הסרטני וגורמי סיכון אחרים. חוות דעת רפואיות מטעם התביעה ואנשי ההגנה הציגו עמדות סותרות בנוגע להסבר הנזק; המומחים של התביעה זיהו קשר ישיר בין ביצוע הביופסיה לנזקים התוך-מוחיים, בעוד מומחי ההגנה סברו כי הדימום הוא סיבוך שאי אפשר היה למנועו, עקב מיקומו ו"טבעו" של הגידול.

תוצאה: נקבע כי נגרם לתובע נזק רציני עקב רשלנות רפואית בעבודת הנתבעים, והנתבעים חבים לשלם לו פיצויים כספיים מוסכמים הכוללים הכנסות, טיפול, עזרה סיעודית והוצאות נלוות, בסכום כולל של למעלה מ-10 מיליון ש"ח (לפי ערכי היום), כולל פיצויים לרעייתו בתפקיד מיטיבה. כמו כן, ההוצאות המשפטיות ישולמו על ידי הנתבעים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית המשפט דן בתביעה שהוגשה על ידי תושב שפרעם נגד עיתון מקומי, דובר העירייה וראש העיר, בעקבות פרסום ידיעה ששיקפה תלונה שהגיש התובע נגד ראש העיר ואחד פקידי העירייה בגין תקיפה גופנית. בעיתון דווח כי דובר העירייה הסביר שהתובע נראה סובל מבעיות נפשיות וכי ניסה למנוע ממנו לתקוף את ראש העיר. התובע טען כי פרסום זה פגע בכבודו, גרם ללעג הציבור ופגע במערכות היחסים והבריאות הנפשית שלו. הנתבעים טענו כי אין בלשון הנאמרת לשון הרע, וכי הפרסום מהווה הבעת דעה המשוקפת אמת בענין ציבורי. בית המשפט בחן את מכלול הראיות והגרסאות, ביניהן גרסת התובע שטען כי הותקף על ידי ראש העיר ופקיד, וגרסת הנתבעים שהכחישו מגע כלשהו עם ראש העיר. מתרשומת הראיות, נקבע כי לא הוכחה התקיפה כמסופר על ידי התובע, וכי התובע לא עמד בנטל ההוכחה. תוך כדי כך, הועלתה חוות דעת פסיכיאטרית שסברה כי התסמונות המוצגות מהוות התחזות. בית המשפט הבחין בין העובדות לבין הבעת הדעה בפסק הדין וקבע כי הביטוי "נראה וכאילו הוא סובל מבעיות נפשיות" הינו הבעת דעה המגובה בהתבוננות והתרשמות שהייתה מושתתת על התנהגותו של התובע באירוע. בהתאם לכך, מוגנת ההבעת דעה על ידי סעיפים 4(15) ו-6(15) לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט דחה את טענות התובע על לשון הרע כנגד העיתון והדובר, בין היתר בגלל שהפרסום שיקף את דברי דובר העירייה, והעיתון לא התיימר לקבוע עובדות. כמו כן, בית המשפט נימק כי יש לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לכבוד, וכי יש להתחשב בהקשר הכולל של הפרסום, שלא כלה בשקרים או בהכפשות חמורות, אלא הבעת דעה במסגרת אירוע ציבורי. נוסף לכך, נאמר כי יש לנקוט זהירות כאשר אדם ציבורי מביע דעה על אדם פרטי, אך במקרה זה בית המשפט פסק כי ההבעת דעה הייתה סבירה במסגרת הדברים. בנוסף, בית המשפט ציין את התנהלותו של התובע במהלך הדיונים וכי נראה כי התביעה לא עסקה באמת במה שהתרחש, אלא בכוונת התובע לפגוע בהבעת דעה זו בלבד. בית המשפט לא הכיר בתביעת רשלנות שהועלתה באורח אגב, משום שלא הוצגה בתביעה המקורית. בסיכומו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה, חייב את התובע בהוצאות ושיבח את מורת רוחו כלפי תפקוד הדובר, תוך המלצה לנהוג ביתר עידון בעתיד.

תוצאה: התביעה נגד העיתון, הדובר וראש העיר נדחתה; בית המשפט פסק כי הפרסום מהווה הבעת דעה סבירה ומוגנת לפי חוק לשון הרע, והורה על חיוב התובע בהוצאות משפט לעיתון בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עסק בתובענה שהגיש אדם כנגד מספר נתבעים בעניין בטלותם של שני הסכמי מכר ביחס לזכויותיהם וזכויות רעייתו במקרקעין. התובעת טענה שלא חתמה על ההסכמים ושמצבה השכלי אינו מאפשר לה לגבש גמירת דעת הדרושה לכשרות משפטית לכריתת ההסכמים. התובע טען גם כי היה לקוי דעת בעת החתימה, וכן נטען כי התמורה בהסכם השני הייתה נמוכה באופן בלתי סביר עד כדי עושק ומרמה. נדונו שאלות משפטיות בנוגע לחתימות על ההסכמים, תקפותם כלפי התובעת והתובע, היבטים של לקות דעת, וסוגיית אפוטרופסות. חוות דעת רפואיות של מומחים שונים הובאו להוכחת מצבן השכלי והבריאותי של התובעת והתובע, תוך בחינה מעמיקה של הראיות. בית המשפט קבע כי התובעת לא חתמה בעצמה על ההסכמים או בהסמכת בעלה, וכי מצבה השכלי מנע מבססה משפטית לקשר הסכמי. לגבי התובע, נקבע כי אין להוכיח כי היה לקוי דעת בעת החתימה וכי ההסכמים תקפים כלפיו, תוך התייחסות ליכולת ההבנה והתפקוד שלו. נקבע כי ההסכם הראשון בוטל, וההסכם השני תקף כלפי התובע בלבד. טענות העושק והמרמה נשללו על סמך הראיות. בהתאם לכך, הוראות בנוגע להשבת סכומים, מחיקת הערות אזהרה במקרקעין והוצאות צדדים נאכפו. ההתייחסות למאפייני היקשרות והאפשרות לביטול חלקי של הסכמים משפטיים התרחשה בהתאם לחוק החוזים ותקנות הרישום במקרקעין.

תוצאה: בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה בלבד, וקבע כי ההסכמים אינם תקפים כלפי התובעת בשל חוסר כשרותה המשפטית והיעדר חתימה תקפה. בהתאם, הורה למחוק את הערות האזהרה לטובת הנתבעים במקרקעין ביחס לזכויותיה של התובעת. ההסכם השני הוכר כתוקף כלפי התובע בלבד, והוא חייב להשיב לנתבעים חלק מתמורת העסקה. כמו כן, הוטלו הוצאות משפטיות החייבים בתשלומים בין הצדדים בהתאם לתיקון ההסכמים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה תביעת פיצויים שהגישו הורים לטובת ילדתם שנפגעה בעקבות זריקת אלחוש מקומי שהוזרקה לה במרפאת שיניים על ידי רופא במרפאה ציבורית. המערערת, אז ילדה בת 5, סבלה משיתוק בחצי גופה השמאלי ונזק מוחי כתוצאה מכך, שבגינו הוגשה תביעה נגד הרופא והמרפאה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, אולם בערעור נדונה שאלת הרשלנות של הרופא בהזרקת חומר ההרדמה באמצעות מזרק ללא אפשרות שאיבה, והקשר בין ההזרקה לבין הנזק החמור שנגרם.

תוצאה: הערעור נדחה ברוב דעות; לא התקבלה ההכרעה כי נפלה רשלנות רפואית בידי הרופא שכן הנזק החמור שנגרם לא היה צפוי בהתאם לידע הרפואי התקופתי, ולכן תביעת הפיצויים נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונו שני ערעורים הנוגעים לזכאותו של עובד לפנסיה על פי דרגה 15, בהתאם להסכמי פרישה והבראה עם המפעל ומועצת העובדים, מול קרן הפנסיה "נתיב". העובד טען כי הפרישתו הותנתה בקבלת פנסיה לפי דרגה 15, כפי שנקבע בהסכם אישי ובהסכם הבראה, אך בפועל קיבל פנסיה לפי דרגה 14. בנוסף, הועלתה שאלת האם ההסכמים החלים הינם הסכמים קיבוציים וכיצד יש לחייב את קרן הפנסיה וחמת, המפעל, באחריות בשל כך. בית הדין האזורי דחה את התביעה לקבל פנסיה לפי דרגה 15 מטעם קרן נתיב, מאחר שלא הוכח שהקרן אישרה את הדרגה הגבוהה ואיילה תקנות תקנון הקרן. בית הדין מצא ששילומי הקרן לא נעשו בהתאם לתקנון, וכי ההסכם שנחתם לא נרשם כהסכם קיבוצי. מאידך, נקבע שחמת הפרה את חובת תום הלב מול העובד בעת המשא ומתן לקראת פרישתו והטעתה אותו בכך שהבטיחה לו פנסיה בדרגה 15, מבלי לגלות את התוקף התקנוני למתן הפנסיה בדרגה נמוכה יותר. בשל כך חמת חויבה לפצות את העובד בסכום של כ-25,000 ש"ח ביום הפרישה, במקום תשלום פנסיה מלאה לפי דרגה 15. בית הדין דחה את טענות חמת באשר לכתב הויתור עליו חתם העובד, מאחר שהוא נחתם בהטעיה וחוסר תום לב. בנוסף, בית הדין קבע כי הנזק שנגרם לעובד הוא ממוני והוא מכוון להפרש בין הפנסיה שהייתה אמורה להתקבל בפועל. הפיצוי עודכן בהתאם לסכומים שהוגשו, וחמת תקבל הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. נקבע כי קרן נתיב אינה חייבת לשלם פיצוי נוספים מעבר לחלקה התקנוני.

תוצאה: דחו את ערעור העובד נגד קרן נתיב בעניין דרגת הפנסיה, קבעו שחמת הפרה את חובת תום הלב לאחריותה לפצות את העובד בסכום של 37,455 ש"ח בצמוד למדד וכן חובת קרן נתיב לשלם סך של 1,980 ש"ח בתוספת ריבית. דחו את ערעור חמת על חיוב הפיצוי ומיננו אותו מחדש. חמת חויבה גם בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה בקשה לאיחוד תיקים בין תביעה ותביעה שכנגד בנושאי מקרקעין בין בני משפחה, בעקבות העברתם מבית המשפט המחוזי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. התובע ביקש לצרף חברה בע"מ כתובעת בתביעה זו, או לחלופין לצרף תביעה שנדונה בבית משפט השלום, לאור כך שמדובר בשתי תביעות באותו עניין ובאותו שטח מריבה. הנתבעים התנגדו לבקשה וטענו לשיהוי בהגשתה, חוסר תום לב, וחוסר נקיון כפיים, וכן כי הסעיף בחוק בית המשפט לענייני משפחה המאפשר איחוד תיקים (סעיף 6ה') לא יכול לבוא לידי ביטוי במקרה זה, שכן התיק כבר הועבר מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום, והוראת החוק האוסרת העברה שנייה (סעיף 79ב' לחוק בתי המשפט) גוברת על סעיף 6ה'. השופט הסביר כי סעיף 79ב' אוסר העברה שנייה רק על בית המשפט שקיבל את התיק מבית המשפט הראשון, ואילו סמכות איחוד התיקים היא בידי בית המשפט לענייני משפחה ולא בידי בית המשפט האחר ממנו מבוקש העברת התיק. השופט הדגיש שמטרת סעיף 6 בחוק בתי משפט לענייני משפחה הוא יצירת יעילות ומניעת כפילות דיונית בין ערכאות שונות, והורה להעביר את התיק מבית משפט השלום לבית המשפט לענייני משפחה, בכפוף להסכמת השופט שנקבע לדון בו. כמו כן, נדחתה בקשת הצירוף כחלק מתביעה חדשה כתובעת חברה, וקיבלה את הבקשה החלופית של העברת התביעה המתנהלת בבית משפט השלום.

תוצאה: בית המשפט הפנה להעביר את התביעה מבית משפט השלום לבית המשפט לענייני משפחה על פי סעיף 6ה' לחוק בית המשפט לענייני משפחה, לאיחוד התיקים, תוך התחשבות במטרת הייעול ומניעת דיונים כפולים, ובכפוף להסכמת השופט המטפל.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המשיב הוא אחד מבעלי המניות בתחנת רדיו "רדיו 2000 קול ערב בישראל (1995) בע"מ". התחנה זכתה במכרז לשידורי רדיו ערביים באזור הצפון, בו התחייבו בעלי העניין להשקיע סכומים נדרשים. הוסכמו ערבויות בנקאיות על סך 1,755,000 ש"ח כל אחת, כאשר המשיב התחייב בכתב ערבנות. לאחר תחילת פעולת התחנה, בשל חלוקת משדרים נדרשה ערבות נוספת, אולם הצדדים הסכימו כי הערבויות הקיימות ישמשו גם להבטחת הקמת המשדר הנוסף. בשל ההידרדרות הפיננסית, הרשות השניה נקטה בצעדים לממש חלק מערבות הבנק. המשיב פנה לבית המשפט בבקשה למנוע דרישה זו וצוין כי הערבויות הוגבלו להקמת משדרים בלבד. בית המשפט המחוזי נתן צו מניעה זמני נגד מימוש הערבויות, תוך קביעה כי כתב הערבות אוטונומי והבנק חייב לכבדו, אך השימוש בו מוסכם להיקף מוגבל. המבקשת ערערה בטענה שההסכם לא הגביל את הערבויות, ומסמכים מראים שהערבויות נועדו למטרה רחבה יותר. גם מאזן הנוחות נדון והשופט לערעור קבע כי החל מימוש הערבות בסכום של 125,000 ש"ח בלבד, ואין ראיה להטיית מאזן הנוחות לטובת המשיב בגין מימוש עתידי פוטנציאלי. בסיכומו של דבר, השופט לערעור קיבל את הערעור, ביטל את צו המניעה הזמני ופסק שהמשיב ישא בהוצאות המשיבה בגין הבקשה.

תוצאה: הערעור התקבל, צו המניעה הזמני בוטל והמשיב נדרש לשאת בהוצאות הצד המבקש בשני הערכאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בערעור על החלטת ביניים שדחתה עתירה נגד פרסום מכרז להפעלת שירותי השקמיות במערכת הביטחון. המחלוקת נוגעת לזכות עובדי שקם, ובעיקר עובדי השקמיות, להמשך העסקתם במסגרת הזכיין החדש שיופעל לאחר הפרטת החברה. שקם, שהייתה חברה ממשלתית, נמכרה בשנת 1994 לחברה פרטית, והמדינה החליטה להפעיל את שירותי השקמיות באמצעות זיכיון שיינתן לאחר מכרז תחרותי. עובדי שקם קיבלו פיצויים והחזיקו באופציות למניות, במסגרת הסכמים קיבוציים וקרן נאמנות שהוקמה לטובתם. המערערים, הכוללים עובדים וארגוני עובדים, דרשו לחייב את המדינה לשאת באחריות להמשך העסקתם של עובדי השקמיות במכרז החדש.

תוצאה: הערעור נדחה. לא הינתן צו מניעה להפסקת המכרז, ולא הוטלה חובה על המדינה להטיל במכרז תנאי להמשך העסקת עובדי השקמיות. עובדי השקם קיבלו פיצוי במסגרת תהליך ההפרטה, והליך המכרז להמשיך ככלל ללא מניעה משפטית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה ביקש התובע להפסיק חלק מהתובענה שהגיש, המתייחס לסעד הצהרתי שמטרתו להורות על פרעון שתי הלוואות שנתן לנתבעת, בסך כולל של כ-302,617 ש"ח. הנתבעת התנגדתה לבקשה וטענה שהתביעה צריכה להידחות או להימחק. בית המשפט מצא כי אין למניעה למתן הבקשה לאור העובדה שטרם החל הדיון בתובענה וסירב לדון בהתנגדות הנתבעת בשלב זה. נקבע כי התובע יוכל להפסיק את החלק המתייחס לסעד ההצהרתי. כמו כן, נפסק שכר טרחה והוצאות לטובת הנתבעת בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה בשל ההליך שנקט התובע.

תוצאה: הפסקת התביעה ביחס לסעד ההצהרתי, העברת תביעה לתשלום 9,000 ש"ח לבית המשפט לענייני משפחה, וקביעת שכר טרחה לטובת הנתבעת בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה