חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התדיינות המשפטית החלה בשנת 1975, כאשר תבעה המשיבה ובנה הקטין להכיר באבהות הנתבע על הקטין ולחייבו בתשלום מזונות והוצאות שונות בעקבות הריונה ולידתו של הקטין. הנתבע הכחיש את כל הטענות, אך לאחר בדיקות דם שהראו כי אין אפשרות לפסול את האבהות, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שבו הכיר הנתבע באבהותו לצורך מזונות, התחייב לרשום את הקטין כבן במרשם האוכלוסין ולשלם סכום מזונות שנתי שמוקדם ל-385 ל"י בחודש, סוכם כי המשיבה תשלם על חוסרים בהוצאות הקטין במידת הצורך. בית המשפט אישר את ההסכם ופסק לו תוקף משפטי.

תוצאה: בית המשפט דחה את הערעור, חיזק את חיובו של הנתבע בתשלום מזונות בסך 1,300 שקלים לחודש, דחה את דרישתו לפיצוי מהמשיבה, וקבע כי חלוקת הנטל בהוצאות הקטין בהתאם להסכם הפשרה היא מוסכמת וסבירה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, חברה לביטוח, שילמה תגמולי ביטוח עבור משלוח של תשעה-עשר מכבשים מלונדון לארץ באמצעות אנייתה של המשיבה, שהובילו להיעדר תשעה מכבשים בזמן פריקתם בנמל חיפה. המערערת תבעה שיפוי מהמשיבה בהרכב של תחלוף, תוך התחשבות בשטרי המטען שהוצאו למשלוח, אשר כללו סעיפי פטור המגבילים את חבות המוביל. בית המשפט קמא קבע כי אבדן המכבשים אכן הוכח, אך הפטור שנקבע בשטר המטען תקף מכוח סעיף 27, תוך התייחסות לחוק החוזים האחידים והכלל ש"הדבר מדבר בעדו" בנזיקין. בית המשפט דחה את טענות המערערת שפטור זה פוגע בטובת הציבור או מהווה קיפוח בלתי הוגן, לציין כי הובלה על הסיפון היא סיכון מיוחד שניתן לבטח. נטען כי אמנם המשיבה לא הוכיחה חוסר רשלנות, אך הפטור בתנאי השטר תקף ומונע פיצוי למערערת.

תוצאה: בית המשפט דחה את ערעור החברה לביטוח, קבע כי סעיפי הפטור בשטר המטען תקפים ואין פיצוי בגין האובדן, אך העניק ביטול חלקי ביחס לשכר טרחה שקיבל בא-כוח המשיבה ופסק סכום גבוה יותר.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, חברת ביטוח, תבעה את המשיבה, חברת ההובלה, לפצותה על אובדן תשעה מכבשים מתוך משלוח של תשעה-עשר מכבשים שהובלו מלונדון לישראל. שטרי המטען שהוצאו על ידי המשיבה כללו סעיפים אשר פטרו את המוביל מאחריות לאובדן או נזק לסחורה אם ניתן לבטח את הסיכון, והגבילו את סכום הפיצוי. בית המשפט קמא קבע כי אכן אבדו מכבשים במהלך הפריקה בנמל חיפה, ושאף שהתניית הפטור בחותמת שטר המטען אינה פוטרת את המוביל מאחריות במקרים של מעשי זדון או רשלנות, המערערת לא הצליחה להוכיח כי ההפסד נגרם ברשלנות המשיבה. עוד נקבע כי תביעת המערערת נדחתה מכוח סעיף 27 לשטר המטען ולמרות שבית המשפט ביטל את סעיף 6 המגביל פיצוי, הפטור בסעיף 27 אפשרי כי מדובר בהובלה על הסיפון שהינה סיכון מיוחד והמערערת מודעת לכך ומבטחת את הסיכון בעצמה. בא-כוח המערערת טען כי הטענה לפטור לא הובאה בכתב ההגנה, אך בית המשפט מצא כי על המערערת היה להעלות טענות בטלות הפטור כבר בכתב התביעה. טענותיה נטלו לעיון לא נדונו, והטענה לפטור בבית המשפט התקבלה. בית המשפט לא השתכנע כי מדובר בקיפוח לקוח או תנאי בלתי הוגן לפי חוק החוזים האחידים. בנוסף נדון שכר טרחת עורך הדין של המשיבה שנפסק בסכום נמוך מהמינימום המומלץ, ובית המשפט העלה אותו. בהתאם פסק הדין דחה את תביעת המערערת והורה לה לשאת בשכר טרחת המשיבה בסך 300,000 שקלים. דעת המשנה לנשיא תומכת בדחיית הערעור ומדגישה כי המערערת החמיצה את המועד להעלות טענות בטלות תניית הפטור ושהפטור אינו מנוגד להוראות חוק החוזים.

תוצאה: הערעור נדחה; תביעת חברת הביטוח נדחתה בהתאם לסעיף הפטור בשטר המטען, וחברת הביטוח חויבה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 300,000 ש"ח לצדדים המשיבים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי להחזקת ילדיה ולמזונותיהם, לאחר שהמשיב הגיש קודם לכן תביעות לבית הדין הרבני בנושא החזקת הילדים ותביעת מורדת נגד האישה. בית המשפט קמא קבע כי תביעת המורדת היא עניין שבנישואין וכי בית הדין הרבני הינו הסמכות לדון בה, וכפועל יוצא גם להחזקת הילדים, שנחשבה לטפל של תביעת המורדת. לגבי תביעת המזונות, נקבע שהיא תלויה בקבלת תביעת ההחזקה בבית הדין הרבני. הערעור שבפני המשנה לנשיא בחן את שאלת סמכות בית הדין הרבני בנוגע לתביעת החזקת הילדים, שהינה עניין במעמד האישי אך לא נחשבת כתביעת נישואין לגופה. כמו כן, הובהר כי תביעת המורדת אינה תביעה לגירושין כשלעצמה, אלא עלולה להוות הכנה לתביעה כזו במקרה שלא תתפייס האישה עם בעלה. המשנה לנשיא סקר דיונים קודמים וכתב כי תביעת החזקת הילדים אינה בגדר תביעה טפלה או נגררת לתביעת המורדת או לשלום בית, וכי היא עומדת בפני עצמה עם טעמים וגורמים נפרדים שיש לדון בהם בנפרד. על כן, דעתו הייתה כי סמכות בית המשפט המחוזי היא להכריע בתביעת החזקת הילדים, במיוחד בהעדר הסכמה מצד האישה לדיון בבית הדין הרבני. בעקבות זאת, הוא המליץ לדחות את העברת הדיון לבית הדין הרבני ולתת לבית המשפט המחוזי להכריע לגופו, תוך חיוב המשיב בתשלום הוצאות המערערת. שני שופטים נוספים הסכימו עם דעת המשנה לנשיא, ופסק הדין ניתן בהסכמה.

תוצאה: בוטלה העברת הדיון לבית הדין הרבני בנוגע להחזקת הילדים; התביעה הוחזרה לבית המשפט המחוזי לדיון מהותי, והמשיב חויב בתשלום הוצאות המערערת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בהסכם גירושין שבו נקבעה חובת שיפוי מצד האישה כלפי הבעל בגין מזונות הבן מעבר לסכום מוסכם, עם ערבות של צד שלישי ("הערבה"). בית המשפט הדגיש שהסכם כזה מחייב את הצדדים אך אינו מחייב את הקטינים, וכי בית המשפט רשאי לאשר הסכם רק אם טובת הקטין נשמרת. במקרה זה, נקבע כי האישה לא יכולה לשלם את חובת השיפוי מבלי לפגוע במזונות הילד, ולכן בית המשפט דחה את מימוש חיוב השיפוי "עד שתעשיר". לגבי הערבה, הוחלט כי חבותה כלפי הבעל אינה ניתנת לדחייה ושהיא חייבת לשפות את הבעל מיידית, אך זכות החזרה שלה כלפי האישה נדחית "עד שתעשיר" מפאת שיקולי טובת הילד. נקבע כי דחיית ביצוע החוב של האישה אינה משפיעה על חובת הערבה כלפי הבעל, מאחר שהערבה נועדה להבטיח את תשלום המזונות גם כאשר האישה חסרת אמצעים. זאת ועוד, נדונה השאלה האם לאפשר לערבה לחזור מיד על האישה על הסכום שנדרש ממנה, תוך הגבלות למנוע פגיעה במזונות הקטין. לצד חוק הערבות והפסיקה הקודמת, נמצאה גישת ביניים המקבלת את חובתה של האישה וערבותה של הערבה, עם דחיית מימוש החובות במידת הצורך, למען שמירת טובת הילד, האיזון החוזי ומטרות המדיניות המשפטית.

תוצאה: בית המשפט קבע כי הערבה חייבת לשפות את הבעל מיידית בגין כל סכום המזונות מעל הסכום היסודי, אך זכותה של הערבה לחזור על האישה נדחתה "עד שתעשיר" האישה. חובת השיפוי של האישה קיימת אך מימושה נדחה למנוע פגיעה במזונות הקטין. כמו כן, נדחתה תביעת הבעל לדחיית חיוב הערבה עד שתעשיר האישה. ההחלטה מבטאת איזון בין חיוב הערבה לבין טובת הקטין ושמירת הסדר הסופי בין הצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשתי סוגיות מרכזיות בחברה פרטית: העברת שתים-עשרה מניות למערער 2 ללא מילוי דרישות תקנה 17 לתקנות החברה, והקצאת מאה מניות מופקעות שהוגדרו במסגרת הודעה לבעלי המניות. למערערים טענות כי ההעברות בוצעו בניגוד לתקנות החברה, והמשיבים ביקשו לבטלן ולהכיר בחובתם לתקן את פנקס החברים. התקנות מחייבות נוהל מסוים שמאפשר לבעלי מניות אחרים זכות קדימה לרכישת מניות, וטענת המערערים שהתקנה חלה רק על העברות לזרים נדחתה. השופט קבע כי העברת המניות נעשתה שלא בהתאם לתקנה וללא אישור התקין, ולא היה ויתור מצד המשיבים, ולכן ההעברה בטלה. בנוגע להקצאת המניות, הובהר שההודעה מיום שנתנה מהווה הצעה מחייבת והמכירה בוצעה בהסכמה. בעניין זה, המשיבים טענו לעושק המיעוט שכן המחיר היה נמוך מערכן הריאלי של המניות, ואף הושמטו דיווידנדים לתקופה ארוכה. עם זאת, השופט המלומד קבע כי לא הוכח ערך ריאלי גבוה יותר ולא הובא מומחה לעדות בנושא, וכי ההנהלה פעלה תוך שיקול דעת, והאפשרות לחלוקת המניות בקצב האחר יחסית הינה כלי תקין, ולכן לא התקבלה הטענה לעושק המיעוט. פסק הדין דחה טענות חוסר תום לב והשיהוי שניסו להעלות המערערים, והחליט לקבל את ההחלטה לגבי הקצאת 50 מניות מתוך המאה ולהותיר אותה בתוקף, אך דחה את העברת שתים-עשרה המניות שבמחלוקת.

תוצאה: נדחתה טענת המערערים לגבי בטלות העברת שתים-עשרה מניות למערער 2, והועלתה טענה לפיה העברת מניות אלה בוצעה שלא כדין, כך שהרישום בטל; לעומת זאת, הקצאת 50 מניות מתוך מאה המניות המופקעות אושרה ונשארה בתוקף. דחיית טענות העושק המיעוט ומכאן הערעור התקבל חלקית בלבד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המקרה עוסק בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר הגדלת מזונות ילדים במסגרת הסכם גירושין. האב התחייב לשלם מזונות חודשיים, והאם התחייבה לשפותו בגין כל תביעה העולה על סכום המזונות המוסכם. הילדים, באמצעות האם, דרשו הגדלת מזונות עקב שינוי בנסיבותיהם הכלכליות. בית המשפט גבה את חיוב האב במזונות לפי הדין העברי, שקובע חובת אב אבסולוטית לזנות עד גיל 6, וחובה מותנית והדרגתית עד גיל 18, בהתאם לפרנסתו. בנוסף, נדונה טענה לחיוב האם להשתתף במזונות, ונקבע כי חובה זו היא דין צדקה בלבד נטולת חובה אבסולוטית, וכי על האישה לתת זכות קדימה לפרנסת עצמה, ולחויבה רק אם ידה משגת ולילדים אין הכנסה עצמאית. בעניין תניית השיפוי שהתחייבה בה האם, שהייתה אמורה לשפות את האב במידה והתביעה על המזונות תעלה על הסכום המוסכם, נקבע כי הוראה זו לא תופעל במקרה זה, מפני שהפעלתה תסב נזק כלכלי משמעותי לילדים ותחריף את מצב האם הכלכלי. בית המשפט דחה את טענות האב בדבר אי יכולתו הכלכלית לעמוד במזונות, וקבע כי ההכנסה שהוצגה מטעם האם משקפת הכנסה מוערכת של האב בסביבות 25,000 שקלים לחודש, ולכן עליו לעמוד בתשלום סך של 9,000 שקלים מזונות לחודש. נקבע כי טענות האב בדבר אי הפעלת השיפוי תקינות, מאחר שהדבר ימנע מאם הילדים לספק את צורכיהם החיוניים ולא יפעל לטובת הילדים. לפיכך, הערעור נדחה, והוראות בית המשפט המחוזי הוחזקו בעיניי בית המשפט העליון.

תוצאה: הערעור נדחה; האב חויב לשלם מזונות בסך 9,000 שקלים לחודש לילדיו, והוראת שיפוי האישה בבית דין לא הופעלה אצלו, תוך התחשבות במצב הכלכלי של האם והילדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה דנו בשאלות משפטיות בנוגע למתן צו איסור כניסה של בן זוג לביתם המשותף והאם בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעת מזונות כאשר במקביל מתנהלת תביעה בבית הדין הרבני. האישה הגישה תביעה למזונות וכן בקשה לצו איסור כניסה נגד בעלה. בית המשפט המחוזי חייב את הבעל בתשלום מזונות אך דחה את בקשת האישה לצו איסור כניסה. הערעור שהוגש על ידי האישה נדחה, כיוון שלא הונחה תשתית עובדתית המעידה על אלימות פיסית או רוחנית בדרגה המצדיקה מתן צו חסימת כניסה. נקבע כי צו איסור כניסה הוא סעד יוצא דופן שמוענק רק במקרים בהם יש אלימות חמורה או הטרדות ואין פתרונות אחרים. הערעור שהוגש על ידי הבעל בעניין הסמכות גם הוא נדחה, כאשר נאמר כי סמכות לדון במזונות תלויה במי שהגיש את התביעה ראשון בערכאה מסוימת – במקרה זה בית המשפט המחוזי קיבל סמכות הייחודית. יתרה מזאת, שתיקת הבעל במהלך ההליך הינה הסכמה משתמעת לסמכות בית המשפט המחוזי. עם זאת, נקבע כי חיוב הבעל להשתתף באופן קבוע ב-60% מהוצאות הדיור של האישה, שנקבע על ידי בית המשפט, דורש השמע ראיות נוספות, ועל כן הוחזר התיק לדרגה הראשונה להשלמת הדיון בנושא זה בלבד. יתר טענות הבעל – כגון בקשה להקטנת המזונות ודחיית תיקונים מאוחרים לכתב ההגנה – נדחו אף הן. נקבע כי על האישה לשאת בחלק מסוים מהוצאות עורך הדין של הבעל בסכום שנקבע.

תוצאה: דחיית ערעורה של האישה למתן צו איסור כניסה, דחיית חלק מערעור הבעל בנוגע לסכום המזונות, והחזרת התיק לדיון נוסף בנושא חיוב השתתפות בהוצאות דיור. האישה תשא בחלק מהוצאות המשפט של הבעל.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערים, דיירי מושב סמוך למסלול טיסה בשם "מסלול השקט", הוגשה תביעה נגד המדינה והמשיבים עקב מטרדי רעש וזיהום אוויר שנגרמו בעקבות נחיתות מטוסים סילוניים מעל נכסיהם. בית משפט השלום הכריז כי הפעלת המסלול גורמת למטרד במסגרת חוק למניעת מפגעים ופקודת הנזיקין. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי קיימת חסינות לפעולת המדינה לפי סעיף 9 לחוק הטיס, שעוסק בחסינות מטיסות בגובה סביר, וכן לפי סעיף 3 לחוק אחריות המדינה, לפיה אין המדינה אחראית לנזקים הנובעים מפעולה בתחום הרשאה חוקית, כל עוד לא הייתה רשלנות. המערערים ערערו לבית המשפט העליון.

תוצאה: הערעור התקבל, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בוטל. ניתן פסק דין הצהרתי שהמדינה תהיה פטורה מחבות לפי חוק אחריות המדינה רק אם תוכיח שהרשות נקטה את כל הצעדים האפשריים במסגרת חובותיה הציבוריות למזער מטרדי רעש וזיהום אוויר. המשיבים ישלמו הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער נפגע בתאונת דרכים והתביעה שהגיש נגד נהג המשאית ובהמשך נגד מבטחתו נדחתה בבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט דן בפירוש חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שקובע כי אחריות לנזקי גוף בנפגע נוהג בכלי רכב מוטלת על עצמו ועל מבטחו בביטוח אישי בלבד. התביעה נגד מבטחת המערער נדחתה מאחר שהביטוח לא נכנס לתוקפו משום שלא שולם במועד תשלום הפרמיה השנייה לפי תעודת הביטוח השנתית המפוצלת. המערער טען כי המבוטחת מיוסרת לטעון אי תוקף בשל תשלום מאוחר, אך בית המשפט קבע כי אי החזרת הפרמיה בגין תקופת האיחור אינה מונעת מהמבוטחת להכיר באי חבותה לפי הפוליסה. כמו כן נדחה טיעון שהברירה בין סעיפים 2 ו-3 לחוק צריכה להתפרש אחרת, כי סעיף 3 קובע כי הזכאות לפיצוי של נוהג כלי רכב היא כלפי מבטחו בלבד, ואין תביעה נגד נהגים אחרים המעורבים בתאונה. בית המשפט דחה את הטענה כי הפירושים להלכה הינם מוטעים ושמר על הפרשנות הקיימת, המדגישה את הצורך בביטוח אישי לתשלום פיצויים. בסיכום, בית המשפט דחה את שני הערעורים והטיל הוצאות על המערער.

תוצאה: שני הערעורים נדחו, המערער לא יזכה בפיצויים בטענה להיעדר תוקף הביטוח עקב תשלום מאוחר, ונטל ההוצאות על המערער בסך כולל של 500,000 ש"ח לכל צד עם ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה